מוצאי השבת הזאת – פורים. מגילה וחגיגה. משתה ושמחה.
ומאז טבח שמחת תורה כל כך הרבה כאב ושבר ונרצחים ונופלים וחטופים ופצועים – איך אפשר בכלל לשמוח? שלא לומר, איך פורים מעז בכלל להגיע בשנה כזו? הוא לא ראה מה הולך במחלקות האשפוז, לא היה השבוע בהר הרצל?
ואולי להפך. דווקא בשנה זאת אין לנו ברירה אלא לשמוח, למלא מצברים מהרוח הגדולה של עם ישראל שנחשפת בשדה הקרב, מההתנדבות והשותפות של מקהלות רבבות עמך בית ישראל. להיזכר ולהיטען בנקודות הנצח של פלא הקיום ההיסטורי שלנו, ולהתכונן יחד לעתיד שעוד נכון לכולנו כאן.
לפני עשרות שנים הצליחה קבוצה של חסידי חב"ד לצאת מרוסיה, לאחר שנים ארוכות מאחורי מסך הברזל הסובייטי. שניים מהם, ר' יענקל נוטיק ור' מוטל קוזלינר, נכנסו אל הפוסק הנודע רבי משה פיינשטיין. נוכח המראה של שני חסידים עם "צורת יהודי" שיצאו עכשיו מרוסיה הקומוניסטית, התקשה ר' משה לכלוא את פליאתו. "תסבירו לי, איך שמרתם שבת? איך הצלחתם לחנך את הילדים?", תהה. ור' יענקל ענה: "לא הייתה לנו ברירה"… כשר' משה שמע זאת, הוא החל לבכות.
כנראה גם לנו אין ברירה.
גם אנחנו נשמור על צורת היהודי המלא תקווה גם בכל כאביו וצרותיו. והשנה – עין במר בוכה ולב שמח. שמחה וכאב, לב חוגג ולב דואב. ובלבוש שק נצעק צעקה גדולה ומרה וגם נצא בריקוד. והשנה נרקוד עם אלה שבשנה שעברה לא ידענו כמה הם רוצים לרקוד איתנו. הם פשטו יד לעברנו, ביקשו בדרכם שנקפוץ יחד, ולא ראינו אותם. השנה כל הפושט יד נותנים לו יד בחזרה ויוצאים במחול משותף.
וכבר לימד אותנו המשורר יעקב אורלנד, לאחר טבח מעלה עקרבים שאירע בי"א באדר תשי"ד (1954), לפני שבעים שנה בדיוק: "אם גם ראשנו שח/ ועצב סובבנו/ הבה ונתלקח/ מן השמחה שבנו… כל איש בישראל – / ניצוץ של נחמה בו!".
ומפורים נבוא אל הפסח ונאמר: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו": היא – האין ברירה נטול ההסבר, ה"ככה" שהוא כתר כל הכתרים; היא – כוס המשקה בהתוועדות המשותפת; היא – תודעת "וּבְכָל זֹאת שִׁמְךָ לֹא שָׁכָחְנוּ". היא שעמדה ועומדת לנו. ואנחנו ממשיכים ומבקשים, מסרבים להחריש, "נָא אַל תִּשְׁכָּחֵנוּ".
ביקשנו מכמה כותבים להשיב על השאלה "איך נשמח השנה בפורים", כל אחד ברוחו ובדרכו. הנה משלוח המנות שלהם.
יהודים, פורים שמח!
