פעם אחת היו עולין לעוטף. כיוון שהגיעו לבארי קרעו בגדיהם. כיוון שהגיעו לכפר עזה ראו שועל שיצא מבית יהודי. התחילו הן בוכים, ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו, עקיבא ניחמתנו.
הפרפראזה הזו על הסיפור המסיים את מסכת מכות, משקפת היטב את תחושותיי בחודשים האחרונים. העולם לא מצחיק, אז לא צוחקים. איך רבי עקיבא יכול? איך הוא עומד שם, בבארי, בכפר־עזה, בנחל־עוז, מסתכל סביבו ו…צוחק?
היכולת לצחוק באמת קשורה בקשר איתן עם היכולת לבכות באמת. גם רבי עקיבא בוכה, וגם הוא קורע את בגדיו. חזקה על רבי עקיבא שכל מעשיו נובעים מתוך תורה. הצחוק של רבי עקיבא לא בא לגמד את הכאב אלא לתקף אותו. למסגר מחדש את הכאב העכשווי ולתת לו משמעות אמיתית. אם נבואות החורבן התקיימו במלואן, ודאי יתקיימו בנו גם נבואות הנחמה.
כשחזרתי בתשובה, אי־אז, הגעתי להרקדה לכבוד ראש חודש אלול. אני זוכרת את ההלם שחשתי כשאת מקומם של השירים השמחים והמקפיצים תפסו פתאום שירי נשמה. עד שהצלחתי להיכנס לאווירה הרגועה והשקטה, פתאום שוב חזרו השירים השמחים. הרהרתי בליבי: אתם סתם משחקים אותה. אם זה אירוע שמח אז תרקדו ותשמחו, ואם זה אירוע עצוב אז תתחבקו ותשירו שירי נשמה – אבל מה פשר הערבוב הזה? אולי אתם לא באמת שמחים ולא באמת עצובים?
לקח לי זמן אבל הבנתי: זו לא סכיזופרניה, אלא רצון לנגן בכל התווים. בעולם שהיה לי, הדברים היו שחור או לבן. אבל בעולם החדש שנחשפתי אליו מדברים עם הקב"ה בכל הצלילים ובכל הגוונים, ואין כאן סתירה אלא השלמה. כמו היולדת, שחווה בבת אחת את כל הרגשות כולם; בליל בלתי אפשרי של אושר על המתנה המופלאה, וכאב וצער לידה, וחיבור לשרשרת הדורות, ופליאה ובהלה ואור וחושך משמשים בערבוביה.
הדור קיבלוה בימי סינוואר
פורים השנה יהיה אולי הרבה יותר אותנטי מאשר בשנים קודמות. אולי השנה נצליח לחדור מבעד לצלופנים ולשמוע את קריאת המגילה. להצטער בצערם של ישראל על הגזירה הנוראית. הפעם נשב שם עם מרדכי שלבוש שק ואפר, ועם אסתר החטופה המוחזקת בשבי, ונצטער איתם באמת. נרגיש את אסתר שאומרת "א־לי א־לי למה עזבתני". לא נדלג על תענית אסתר.
העניין המהותי של פורים הוא האחדות והנתינה. שטחי הכינוס, המכנסים את כל היהודים יחד באהבה שנשפכת. משלוחי מנות, מתנות לאביונים. לא כמפטירים כדאשתקד, אלא כמקבלים את התורה מבחירה, כאיש אחד בלב אחד. הדור קיבלוה בימי סינוואר. הרבה יש להתפלל על פורים הזה. פורים כיפורים. את כל מה שהיה בינינו ביום כיפור, נתקן בעזרת השם בפורים הזה.
השנה נשתהה רגע לפני שנרוץ אל הרעשנים והמסיבות. אולי השנה ננגן יותר את השירים הנוגים של פורים. ניגונים עדינים, שקטים, שייתנו מקום לצער, ולאט לאט נגיע גם לשירה השמחה, "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר כן תהיה לנו". הרב קוק אומר שרבי עקיבא ראה את המציאות הקשה "רק כעב קל עובר על פני החמה הברה בשחקים". מו"ר הרב דרוקמן היה מדגיש תמיד שישנם מצבים קשים אבל הם חולפים, וישנו נצח. השמש שלנו נצחית, והעננים יחלפו ושוב נאיר באור גדול.
"וראיתי אני יתרון האור מן החושך", אמר החכם באדם. ודייקו חכמי הדורות: לא יתרון האור על החושך, אלא מן החושך. מתוך שנשב בחושך, יהיה השם אור לנו.
כמעט בכל שנה מאז נישואינו זכינו להגיע לישיבה שלנו, ישיבת ירוחם, לחגוג את ימי הפורים האלה. פורים הוא היום הקדוש ביותר בשנה, ובאופן טבעי אנחנו רוצים להיות בישיבה. גם השנה אנחנו נוסעים בעזרת השם לישיבה, להתחבר לעוצמות של המקום הטוב הזה. אנחנו מאוד מתפללים על הפורים הזה, כי הישיבה שלנו עוברת טלטלה לא פשוטה, ואנחנו מקווים ומאמינים שגם בתוך השבר הישיבה תאיר באורה המיוחד. השנה פורים יהיה שבור ושלם, ומלא אהבה לקב"ה. רבני הישיבה הצדיקים וכל התלמידים עושים הכי טוב שהם יכולים, ואנחנו נהיה שם איתם, לחבק ולחזק ולתת כוח לשמוח.
