וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם.
בתקופה כה קשה, כואבת ומאתגרת, נשאלת השאלה: כאשר יש חטופים בשבי חמאס, משפחות שכולות, פצועים רבים, פליטים ישראלים רבים הנמצאים מחוץ לביתם בצפון ובדרום, והאומה בעיצומה של מלחמה – האם ניתן לחוג את חג הפורים כמו בכל השנים?
בעיניי, התבוננות עמוקה במצוות חג הפורים יכולה ללמד שלא רק שאין מקום לבטל את החג, אלא חובה עליונה ללמוד ממצוות החג כיצד להתמודד עם אתגרי הזמן. אציע הקשבה לכל אחת מארבעת מצוות היום – מקרא מגילה, משלוח מנות איש לרעהו, מתנות לאביונים וסעודת פורים. כל מצווה מלמדת אותנו דרך להתמודדות עם המציאות הקשה שאנו חיים בה, בימים ההם בזמן הזה.
ראשית, כדאי לשים לב שיש הרבה משותף בין מה שקרה לעם ישראל בזמן אחשוורוש ובין מה שקרה לנו. מגילת אסתר פותחת ברפיון הגדול של היהודים במלכות אחשוורוש, רפיון המתבטא בכך שהם אינם עולים לארץ לשיבת ציון עם אחיהם, יושבים במשתה אחשוורוש ושותים ב"כלים מכלים שונים" – כלי המקדש בגלות. מתוך שעם ישראל היה מפוזר ומפורד, בא עליו המן הרשע "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד".
כבימים ההם בזמן הזה, גם אנחנו היינו מפורדים עד שכמעט החלה מלחמת אחים. וגם עלינו קם המן הרשע של ימינו, חבורת רוצחים שפלה שבאה להשמיד להרוג ולאבד, מנער ועד זקן טף ונשים. במגילה ישנו רגע שמשנה את המציאות הבטוחה שהכירו היהודים בפרס מן הקצה אל הקצה – נתינת טבעת המלך להמן. על אירוע זה דרש רבי אבא בר כהנא (מגילה יד ע"א): "גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל – שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב".
גם בזמננו הסרת הטבעת גרמה לכך שחיילי צה"ל נלחמו בגבורה עילאית להצלת עם ישראל מתוך אחדות מופלאה, ומדינת ישראל ניצלה מהצר הצורר, חמאס. לאור ומתוך אחדות הלוחמים מוטלת על כולנו האחריות לבנות אחדות אמיתית בעם ישראל, לא רק בשדה הקרב אלא גם בשדה החיים; לא רק אחדות היונקת מברית הגורל, אלא גם אחדות המוצאת את המכנה המשותף המוביל לברית הייעוד, שעליה נאמר "נצח ישראל לא ישקר".
אחשוורוש – אחרית וראשית
המצווה הראשונה בחג היא קריאת המגילה. מראשיתה ועד אחריתה, הרעיון המרכזי שמוביל את מגילת אסתר הוא הנהגה נסתרת של הקב"ה את עולמו, הבולטת בכך ששם ה' לא מוזכר במגילה.
הרמח"ל מלמד אותנו בכל כתביו שהקב"ה מנהיג את העולם בשתי הנהגות: הנהגה אחת התלויה בבחירה החופשית של האדם, ובה יש שכר ועונש ישיר על פי מעשיו; להנהגה זאת קורא הרמח"ל "הנהגת המשפט". בהנהגה השנייה הקב"ה מנהיג את העולם בהסתר, "בסוד המסיבות המתהפכות", כדי להביא את העולם לייעודו באמצעות סדרת אירועים "אקראיים", כאשר במבט לאחור מתברר שכל שלב בזמנו היה משמעותי והכרחי לתהליך הגאולה. להנהגה זו קורא הרמח"ל "הנהגת הייחוד והממשלה". כך, גזירת המן והסרת הטבעת הביאו בסופו של דבר לגאולת פורים ול"קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ"– קבלת התורה בשנית, מרצון.
בפירושו למגילת אסתר, "כתם אופיר", כותב האדמו"ר מקומרנה כי פירוש השם "אחשוורוש" הוא "אחרית וראשית", כלומר מחשבה ותוכנית השוזרות את הזמן וההתרחשויות לשם תכלית טובה, מתחילתם ועד סופם. יש אחרית וראשית ברצף המאורעות שבמגילה, גם אם בתחילה הדברים אינם מובנים. גם עלינו מוטלת חובה לראות את הראשית והאחרית שבאירועי ההווה.
קשה להסביר את העיוורון הגדול שפקד את מוסדות המדינה והצבא, עיוורון שהוביל לאירועים הקשים בפרוץ המלחמה. ואולם עלינו לזכור שמעבר להנהגה הקשורה לתוצאות מעשינו, ישנה הנהגת הייחוד והממשלה. "לב מלכים ושרים ביד ה'", וסתם "המלך" במגילה הוא מלכו של עולם, שהוא אל מסתתר.
מרדכי היהודי אומר לאסתר: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת". הקב"ה מגלגל את האירועים על מנת להביא את הגאולה, ומרדכי יודע שהגאולה תבוא בכל מקרה. השאלה היא, הוא אומר לאסתר, אם אנחנו נזכה להיות חלק ממנה. אני תפילה שנזכה גם אנו לראות את התיקון המלא של האירועים הקשים שעברנו, ונוכל לזכות לנבואת הנביא ישעיהו: "וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי".
לא בודקים בציציות
המצווה השנייה של פורים היא משלוח מנות. משלוח המנות הראשון בתנ"ך התקיים בימי שיבת ציון בבית שני, כאשר בראש השנה נאסף "כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם", פתחו את ספר התורה וקראו בו לעיני כל העם. לאחר מכן אומר נחמיה לכל העם: "הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱ־לֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם". משלוח מנות איש לרעהו נועד ליצור אחדות עמוקה בעם ישראל.
אני מציע שהשנה, כאשר נשלח מנות איש לרעהו, נתכוון ונשתדל לחזק את אחדות העם. ראוי שכל המגדיר עצמו כאיש ימין ישגר משלוח מנות לשכנו שנראה בעיניו כאיש שמאל, או לאדם המנוגד לו בדעותיו, ולהפך. כך נוכל ליצור אחדות שאינה מטשטשת את המחלוקת אבל מאירה פנים זה לזה, כפי שהיה לפני מעמד הר סיני, כדברי רש"י על הפסוק "ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד", וכפי שהיה בימי עזרא ונחמיה בתחילת שיבת ציון, וחס וחלילה לא פנים של שנאת חינם שבגללה חרב הבית.
המצווה השלישית היא מצוות מתנות לאביונים. כידוע, בפורים יש מצווה לתת לכל הפושט ידו מבלי לבדוק. מטרתה ללמד אותנו להושיט יד אחד לשני, גם למי שנראה לנו זר ולא ראוי. בפורים איננו בודקים ומדקדקים, אלא מאירים פנים לכולם.
המצווה הרביעית היא סעודת פורים. מהותה של סעודה היא קירוב לבבות, כפי שאומרים חז"ל: "גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים". לדעתי, בימינו צריך לתרגם את מצוות ההתבסמות בפורים ככלי להסרת המחיצות, עד שנבין שהימין לבד אינו שלם, והשמאל לבד איננו שלם, אלא כל צד צריך לחברו. כולנו זקוקים לחיבור וההפריה שבין הצדדים והגישות השונות, ולתוצאה הנובעת מכך, הקרויה בקבלה "חסד דין ורחמים" – חד"ר – בית חם לעם ישראל כולו.
אני מציע שמסיבות וסעודות הפורים יתחילו בניגוני תפילה וזעקה להצלת החטופים, להכרעת האויב ולגאולת עם ישראל.
להסיר את המסכות
גם מנהגי עם ישראל צריכים לקבל משמעות מיוחדת השנה, וכך לעניין המסכות בפורים; התבוננות בהן יכולה לסייע להבנת האחדות. הרבי מפיאסצנה הי"ד דיבר בכתביו על שני מושגים מנוגדים: "שֵׂכֶל הבא מן העולם", ו"שכל הבא מן הנפש". "שכל הבא מן העולם" הוא הדימוי שהחברה מגדירה לכל אחד ולכל קבוצה, עד שגם האדם והחברה עצמם מאמינים שזוהי הגדרתם ואין בלתה; מה שמכונה "סטיגמה". אבל ישנו דימוי עמוק יותר, של "שכל הבא מן הנפש". זהו הדימוי הפנימי האישי, המורכב, שכל אחד בונה לעצמו ואיננו תלוי בהשתייכות הכיתתית שלו.
המסכה של כל השנה היא "שֵכל העולם" – הסטיגמה המקטבת ומייצרת את המחלוקות. בפורים אנו נדרשים להוריד את מסכות הדימוי ולהתבונן ב"שכל הבא מן הנפש" – האישיות המיוחדת הפנימית של כל אחד ואחד. כל אחד צריך לעמוד בענווה מול עצמו ומול חבריו, ולהתבונן בשכל הפנימי שלהם. מי שיעשה זאת יידע להיות קשוב ומכבד, ולהתעלות מעל המחלוקות הרבות והחיצוניות.
אם כן, חגיגת הפורים היא הזדמנות גדולה לשבירת החיצוניות וגילוי הפנימיות. אני מתפלל שכל אחד וכל חברה יקיימו את מצוות הפורים מתוך רגישות לקשיים הגדולים של החטופים הנמצאים בשבי, למשפחות השכולות ולפצועים הרבים, ושנקיים את מצוות הפורים מתוך ששון שיש בו גם כאב ואין בו שמחה שלמה, ומתוך תפילה גדולה להחזרת החטופים, להכרעה במלחמה, לחזרת כל ישראל לביתם, ולאחדות עם ישראל מתוך הארת פנים.
