תקופת הסכמי אוסלו. את ישראל שוטף גל טרור, ואני תלמיד בישיבת מעלה אדומים. היינו בדרכנו לחתונה של אחד מחברינו, ולפתע אנו שומעים על פיגוע קשה מאוד. מצב הרוח משתנה ברגע. אנו מגיעים לחתונה בפנים נפולות. כיצד נשמח? מורנו הרב חיים סבתו עולה לחופה לברך את הזוג, ופותח את דבריו בפסוק "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה". הבנו את קריאתו: יש זמנים שבהם עלינו להתאזר בגבורה כדי לשמוח, ולא לצער בני זוג ביום חתונתם וביום שמחת ליבם.
לאורך הגלות שמחת פורים הייתה "ונהפוך הוא" מחיי העם בהווה. בעוד היהודי קרא במגילת אסתר כיצד הכו היהודים בכל אויביהם, הוא עצמו נמצא בגלות תחת עול נכרים. הוא שמח על מה שאירע בעבר, בשעה שפעמים רבות הוא עצמו היה מוכה ונרדף. המתח הזה משתקף כבר בתלמוד, המסביר מדוע אין אומרים הלל בפורים, משום שאנו עדיין עבדי אחשוורוש – נתונים בגלות. נראה שגם בשל כך ניתן דגש על שמחה בפורים, ובמשך הדורות נוצרו מנהגים לחיזוקה. כבר משנכנס אדר נדרש היהודי להתחיל לרומם את רוחו ולשמוח כדי להגיע שמח לפורים.
לשמחה מה זו עושה? קריאת המגילה היא סיפור השגחת הקב"ה על עמו בגלות ובהסתר. לא קרבה גלויה לעין, בניסים הפולחים את הטבע כמו קריעת ים סוף, אלא קִרבה במסתרים, בתוך סדר המאורעות הטבעי. קרבה שהאדם והעם מגלים בה את אמונתם בברית "כי לא יטוש ה' עמו", ופועלים מכוחה. בשעה שאיש צר ואויב ביקש להשמידנו, היה אפשר לחשוב שהאירועים נתונים ליד המקרה וליפול לייאוש ולחוסר אונים. ונהפוך הוא, דווקא אז גילה העם את תקוותו, זהותו, אחדותו ואמונתו בה'. העם גילה את הכוחות הגנוזים בו והאמין שבכוחו לפעול ולעמוד על נפשו. כך זכו שהקב"ה סייע בידם לגבור על שונאיהם. המציאות, שאך לפני רגע נראתה חשוכה, התהפכה. רצף האירועים קיבל משמעות חדשה, הפציע אור בקצה המנהרה, וליהודים הייתה אורה ושמחה. השמחה היא ביטוי ליציאה מצמצום אל המרחב, מחיים מכווצים אל חיים מלאים יותר.
האם הייתה זו תשועה ושמחה שלמה? מלחמת החשמונאים הסתיימה בניצחון ובטיהור המקדש, אולם בימי מרדכי ואסתר העם נותר בגלות ואסתר נשארה בארמון. נראה שמשום כך אנו מוצאים במגילה ובדברי חז"ל הדים לקושי בקביעת ימי פורים כימי שמחה. שמחת פורים אינה שמחה על מציאות שלמה. זוהי שמחה על תמורה משמעותית בחיי העם, שהשלכותיה הלכו והתבררו לאורך הזמן. תשועה שלא באה לידי השלמתה אלא הייתה אות לעתיד ובישרה את תקוות העתיד. ייתכן שגם סמיכת תענית אסתר לפורים קשורה למורכבותה של השמחה בזמן הגלות.
"בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי… וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'" (ירמיהו יג, יז). על פסוק זה דרשו בגמרא (חגיגה ה, ב): "מקום יש לו לקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו", שבו הוא בוכה על "גאוותן של ישראל שניטלה מהם". הגמרא ממשיכה ושואלת: האם יש בכי לפני הקב"ה? והרי נאמר "עוז וחדוה במקומו"! והיא משיבה שיש להבחין בין בתים פנימיים לבתים חיצוניים; הבכי מתקיים לפני ולפנים, "במסתרים", אך בבתים החיצוניים שוררת חדווה. מציאות חיי האדם והעם מורכבת. בעין אחת היהודי דומע ועצב על מה שאינו, ובעין השנייה דומע משמחה על מה שיש ועתיד להיות.
גם בלב האדם חדרים שונים, והוא מכיל יחדיו עצב ושמחה. עיתים הם שוכנים זה בצד זה, ולעתים מתערבבים. אנו בוכים על המלחמה, על אובדן חיים, על החטופים, על משפחות שפונו מבתיהם, על פצועים בגוף ובנפש ועוד. ואנו מתאזרים בשמחה על עם החי בארצו, מגן על חייו ומגלה עוז רוח מפעים, על הערבות ההדדית הגדולה שנתגלתה, על ההישגים שהשגנו במלחמה, על חיים שנולדים, על התקווה ועל האמונה בברית שבין הקב"ה לעמו.
ביד ושם מצויה תמונה של ילדים בגטו לודז' מחופשים בפורים. מניין שאבו אותם יהודים את הכוח לחגוג את פורים בגטו? מאמונתם בערך שבחייהם ובעתיד עמם, מרצונם שלא לתת לשונאיהם לשבור את רוחם, מהאור שניבט מעיני ילדיהם, מעוז רוחם לנטוע בלב צאצאיהם תקווה ושמחה בחייהם ובעתידם, ומאמונתם ביכולתם של החיים לשוב ולהתרחב. ברוך ה' זכינו לשוב לארצנו, ויש הרבה יותר מחצי כוס מלאה להודות עליה ולשמוח בה. לעיתים נדרש מאיתנו להתאזר בשמחה כדי לשנות את נקודת מבטנו, ומתוך כך מתעוררת בלב הכרה חדשה הנוטעת בתוכנו כוח ועוז.
תיקון לשמחת תורה
שמחת פורים אינה רק שמחה אישית רגשית. זוהי שמחה המטילה חוב אתי. היא מכוונת את האדם לפעול למען רווחתם ושמחתם של הסובבים, ומתבטאת במעשים של חיזוק הערבות ההדדית והלכידות החברתית – משלוח מנות ומתנות לאביונים. וכך כתב הרמב"ם בהלכות מגילה: "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו… שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". המגמה הזו איננה מוגבלת לימי הפורים עצמם; מצוות מתנות לאביונים היא קריאה לפעולה של תמיכה וסעד מתמשכים למי שנזקק לכך. יש אביון בממון, ויש אביון בנפש וברוח.
הימים שקדמו לשמחת תורה היו ימי פיזור, פירוד ושבר בעם. המלחמה הזכירה לנו שהיסוד לחוסן הלאומי הוא הלכידות החברתית וחיזוק רוח העם. בשמחת פורים עלינו לתקן את שמחת תורה. בימי הפורים נקהלו היהודים ועמוד על נפשם, והתאחדו בעוז רוחם. עלינו לצאת ממקומנו ולהחיות את הרוח, ובראש ובראשונה אצל מי שחייהם נסדקו ונשברו, וחובתנו לסייע ולהרחיב את מלאות חייהם. צורכי ישראל מרובים, ועלינו לפתוח את הלב ולסייע כל אחד ואחת כפי כוחם.
"שבשפלנו זכר לנו כי לעולם חסדו". מפרש המלבי"ם: "שבכל עת שפלנו יזכר לנו הנסים הקדמונים… הנסים והגאולה הקודמת שמוֹרים לעתיד לבוא". שמחת האדם היא ביטוי לתחושת הערך שבחייו. בשעה שנחלש כוחנו לשמוח בהווה עלינו לדלות מן העבר ולשאוב ממעייני הישועה והעתיד. להרחיב את המבט, לקרוא את הדף של ההווה בתוך מגילת קורות חיי העם, ומתוך כך להאיר את המציאות העכשווית. האמונה, התקווה והשמחה הן אוצרות החיים של עם ישראל לאורך הדורות. השמחה אינה פריווילגיה אלא צורך קיומי, מעיין החיים של האדם והחברה. הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה. תשועתם היית לנצח ותקוותם בכל דור ודור.
