בעודנו מציינים בכאב כמעט חצי שנה של מצב מלחמה, תקופה שבה כל אחת ואחד מאיתנו מתמודדים ברמה האישית, המשפחתית והלאומית עם מציאות כואבת ומורכבת שלא הכרנו כמותה, אני מוצאת את עצמי בתחושת געגוע עמוק וכואב לחג הסוכות האחרון. קשה להאמין, אבל רגע לפני המלחמה ישבנו בסוכה ושמחנו בחגנו. שמחנו בשמחה העדינה של חג הסוכות.
כמו בכל שנה, ה"ושמחת בחגך" של סוכות הביא איתו תחושות של רוחב לב ושקט נפשי. חג האסיף אוסף אותנו לבית ארעי צנוע בחצר, תוך ויתור על פאר החומריות, ומאפשר להשיל משאות מיותרים שאגרנו במשך הזמן. אירוח מענג של חברות וחברים, של בנות ובני משפחה, על רקע המולת צחוק, שיחות וזמירות החג, הנשמעת מסוכות השכנים. החג מזכיר לנו כמה חשוב לקחת פסק זמן, להיפגש פנים מול פנים, להקשיב ולשוחח.
אוויר הסתיו, ריח הגשם הראשון, זיתים עסיסיים ורימונים אדומים המתפקעים על העצים בגינה, מרעננים את הנפש ומאפשרים לשמוח שוב בדברים הפשוטים, בטבע. הברכה על ארבעת המינים, זרימת המים של שמחת בית השואבה וחיבוט הערבות בהושענא־רבה, מחזירים אותנו אל האדמה, למקום הבסיסי, השורשי, הראשוני, שאנחנו נוטים לשכוח במרוץ החיים.
המצוות והמנהגים של חג הסוכות פותחים את הלב והנשמה ומסמלים עבורי צניעות, נדיבות, חזרה לטבע וחיבור לשורשים. מדי שנה כשאני יושבת בסוכה אני מזכירה לעצמי לתרגל את כל אלה גם בימים של חול.
לוותר על התחרות השנתית
חוויית ה"משתה ושמחה" בפורים, לעומת זאת, היא שונה מאוד. בפורים מקובל לחגוג במסיבות, במשתים ובהילולות, "וכל המרבה הרי זה משובח". בפורים אני מרגישה לכל הפחות במבחן, ולעיתים, בעל כורחי, אף בתחרות. תחרות אחת היא "תחרות התחפושת המקורית והמפוארת ביותר", שכוללת בתוכה גם את "מבחן האימא או האבא הטובים יותר, שתופרים תחפושות בעצמם ולא מזמינים תחפושת מן המוכן מעלי אקספרס".
תחרות שנייה היא "הפקת משלוח המנות האקסטרווגנטי, המקורי והגדול ביותר", שלא לומר "יותר ממה ששלחתי בשנה שעברה, ובהשוואה לשכנים", וזאת בשילוב עם תחרות "מי מקבל הכי הרבה משלוחי מנות". מבחן נפוץ נוסף הוא "כמה אלכוהול אפשר לשתות ולשרוד את הדרך הביתה בלי תאונה", לצד התחרות "מי שותה כמה שיותר בכמה שפחות זמן בלי להקיא". תחרות נוספת, שיש קהילות שהצליחו להימנע ממנה, היא "מי מרעיש הכי חזק והכי הרבה זמן בהמן", תחרות שלא ברור מי נהנה ממנה.
בשנה שעברה השתתפתי בשתי מסיבות פורים. בערב פורים נכחתי באירוע רב משתתפים, שבחלקו הראשון הועלו הצגות ומערכונים, ובחלקו השני התקיימה מסיבת ריקודים. רקדתי כמה שעות ברצף ובהנאה, תוך שאני לוגמת משקאות אלכוהוליים. בשלב מסוים חשתי שלא בטוב, ויצאתי לשאוף אוויר צח. לקח לא מעט זמן עד שהתאוששתי, וכמובן התעוררתי בבוקר עם כאב ראש אופייני להנגאובר; לא, אני לא שותה כמויות כאלה לעיתים קרובות.
למחרת, בערב פורים דמוקפין, השתתפנו במסיבה אינטימית יותר אצל חברים טובים בביתם הירושלמי הנעים. גם הפעם הבילוי כלל מפגשים מהנים וריקודים. אבל כלקח מהערב הקודם, הפעם החלטתי שלא לשתות אלכוהול. במסיבה הזו שמחתי ונהניתי יותר, באופן מובהק. בעקבות השמחה המרגשת והענוגה שחוויתי באותה מסיבה שנייה, גמלה בליבי החלטה שלא לשתות יותר אלכוהול. אני לא צריכה את זה כדי לשמוח.
שמחת החג של פורים, כפי שנהוג לחגוג בימינו, מבוססת על גירויים חיצוניים. זוהי הילולה שלצידה קידוש החומריות, ההשתטות וההזדמנות לעשות צחוק מעצמך ומאחרים. אני מאחלת לנו שנמצא את הדרך לאותה שמחה צנועה, רגישה, קשובה, נדיבה וחומלת של חג הסוכות. זו המקבלת את הטבע כמות שהוא, בצורתו הבסיסית, בצריף בגינה. שמחה שאינה צריכה למסכות, שמחה בלי ערמות ממתקים עטופי צלופן צבעוני, בלי בקבוקי אלכוהול נטושים ברחובות.
חג הסוכות השנה היה החג האחרון שבאמת "חגגנו". שמחה פשוטה וטובה. כזו שאינה דורשת גירויים חיצוניים כדי לפרוץ, כי היא עצמה באה מבפנים. שמחה של תקווה.
