בצד אחר של העיר, במקום שעמדה בו תחנת המשטרה, יש עכשיו המון נרות זיכרון ודגלים. ליד כל דגל ישראל מוצב דגל של מדינה אחרת, דגל ועוד דגל, מעין טביעות רגליים של משלחות שהגיעו הנה מרחבי תבל. מהמבנה ששכן כאן – בניין צמוד לבתים פרטיים, שפנה לשיכון פשוט ועמוס אזרחים – לא נותר זכר. הגשם שטף את הכול, רק השלט שהוצב כאן בחנוכה עומד על כנו. כותרתו מבקשת לקרב קץ הישועה, לנקום נקמת עבדיך מאומה רשעה.
בדרך המובילה הביתה, הלב עדיין נצבט מחילול קדושת המקום, אבל אורות העיר שדרות שנשקפת מכאן מרחיבים אותו מחדש. כל נורה דולקת כמו מסמלת נקמה קטנה משלנו, מעשה ידי אדם.
כשדור המסכים מתעורר
הייתה לי הזכות להנחות את הוועידה, ולפתוח אותה בדברים ובתפילה לשלום החטופים ולהשבתם, לרפואת הפצועים ולהצלחת חיילינו במלחמה. אביא כאן חלק מהדברים שאמרתי שם.
אירועי שבעה באוקטובר הביאו לפתחנו מציאות שחשבנו שהיא נחלת העבר. רגל גסה דרסה וחיללה את ארצנו ופגעה בקדושת עצמאותנו. נחשפנו למראות שלא רצינו לראות, אבל ראינו. ראינו בעיניים ממש. מי בסרטונים, מי מחלון ביתו, מי בביתו ממש. למשך זמן ממושך ומייסר צללנו לחרדה קיומית, לערעור הביטחון האישי ואף הלאומי שלנו.
אבל בשבעה באוקטובר, ביום חג שמיני עצרת שחל בשבת, התעוררנו גם לערבות הדדית שמזמן לא ידענו כמותה. כגיבור מתרונן מיין קמנו ועמדנו על נפשנו, וכמו גילינו מחדש עד כמה אהובה הארץ הזו, המדינה הזו, החברה הישראלית הזו; הנוטה להסתכסך כל כך, המסוגלת להסתחבק כל כך.
חשבנו שדור המסכים מגלגל עיניים באדישות למתחולל סביבו, שכבר לא כותבים כאן שירי אהבה למולדת ולא חורזים שירי רעות. אבל הדור הזה התברר כדור של אריות ולביאות, עם כוח לחימה ועמידה שאין כמותו. גם אם את אהבתו הבלתי מסויגת הוא שמר עד כה בתיק קטן, הנה היא מתפרצת כעת בעוצמת הוריקן. הלחנים אולי מעט קולניים, והמילים לא מאוד מעודנות; אלה לא בדיוק מילות אהבה להר טרשים קירח נוסח שאול טשרניחובסקי, זה יותר "חרבו דרבו" על הראש של האויב. ובכל זאת, כל היחידות מוכנות, רק תגידו מה צריך, רק תגידו למי ואיך אפשר לעזור.
אריאל הורוביץ קרא לזה "רקפות בין הסלעים"; התקווה 6 קוראים לזה "עם של גיבורי־על"; אצל הרב קוק זה פשוט עם נצח שלא מפחד מדרך ארוכה. ואם אנחנו כבר בחיבור לשירים עבריים, הנה עוד אחד אחרון: אנחנו אלופי העולם בליפול, ולקום כמו גדולים, וכך בחרנו בתוך מהומת הימים האלה להתעקש לקיים ועידה דווקא כאן, בעיר שדרות. אירוע ראשון מסוגו מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל; מאז התופת שרפה את שדותינו, ותמרות עשן עלו ברחובותינו. אנחנו נפגשים כאן במגבלות בטיחות, בהגבלת מספר המשתתפים, אבל ברוח איתנה.
איננו עוצמים עיניים מול המצב המורכב שאנו עדיין מצויים בו. ליבנו שותת דם נוכח ההרוגים הרבים, ונפשנו מיוסרת נוכח היעדרם של 134 גברים ונשים, קשישים וילדים, חיים ונעדרים שנחטפו מאיתנו ומוחזקים בידי אויב חסר רחמים. אולם מתוך כך אנו מבקשים להניח יסודות ליום שאחרי. לצפות פני עתיד. בתקווה, בעוז רוח, בנכונות מלאה ללמוד ולשנות את שיש ללמוד ולתקן.
נזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר. נשוב לציין את שנדרש לזכור ולא לשכוח, ונתמלא עוז מסיפורי הגבורה שיש לזכור. נבנה וניבנה.
