זה קרה באמצע ינואר בערך. עישנתי סיגריה בחניה של ערוץ 14 ופתאום שיחה ממספר שאני לא מכיר. לפעמים אני עונה, לפעמים לא. הפעם עניתי. "היי יותם, זה דוד שרביט, אחי הראל נפל בעזה. עזרת לו פעם במכירת כרטיסים לאיזה פסטיבל בבקעה אחרי שהיה שם פיגוע. הייתי רוצה שתשמע שיחה שהוא הקליט שלושה ימים לפני מותו, אנחנו רוצים לעשות עם זה משהו", בטח, עניתי, תשלח.
"שיחה"? חשבתי חמש דקות, עשר, עשרים דקות בלחץ. אחרי כמה דקות הטלפון צלצל שוב: "שומע יותם, הקובץ כבד מדי, אני שולח לך דרך וי טרנספר, תוריד את זה". שעה ורבע שיחה. קצת יותר ארוך ממה שחשבתי, אבל הבטחתי. לא נורא, מגיע לו: אשמע את זה בחלקים, פה עשר דקות, שם חמש, מה הלחץ. בדרך הביתה מהאולפן אמרתי לעצמי: נתחיל. לחצתי על פליי והראל התחיל לדבר.
הוא דיבר עם איזה חבר, מכר, שליח, שבעיקר כיוון את השיחה ונתן לו לומר מה שהוא רוצה. אחרי עשרים דקות הגעתי הביתה אבל לא יכולתי לצאת מהאוטו. ישבתי בחושך בחניה בקומה מינוס 2, והקשבתי לאחד האנשים הכי מגובשים ששמעתי בחיים. זה היה מין מניפסט של צדקת הדרך, טקסט מאולתר שנשמע הכי כתוב בעולם, של חייל שיודע בדיוק למה הוא נלחם. היו שם גם תסכולים ועצבים ובאסה, אבל מעל הכול ריחפה אמת אחת פשוטה. אני יודע למה אני נלחם. מה אני עושה כאן. "זה נורא לומר את זה, אבל אני מוכן למות אם יש פה מטרת קבע של חתיכה מגאולה", אמר סרן הראל שרביט כמה פעמים במהלך השיחה. שלושה ימים לאחר מכן הוא נפל בעזה.
הרבה לפני נפילתו בקרב, הראל היה בחור שנלחם על האדמה הזאת. לפני שלוש שנים וחצי, יחד עם אחיו משה ואשתו של משה מוריה, הם הקימו את חוות עמק תרצה בבקעת הירדן, שצופה אל היישוב חמרה. לפני כמה שבועות החליטו ידידינו בניכר, בדגש על ארה"ב ובריטניה, שהחווה הזאת לא באה להם בטוב. משה ואשתו מוריה ספגו את נחת זרועם של הביידנים. חשבונות הבנק שלהם נסגרו, כל כרטיסי האשראי חסומים, ואפילו החשבון המשותף של משה והראל, חלל צה"ל, נסגר בידי הבנק.
הכול כי השרביטים העזו להקים חווה בשטח C, על אדמות מדינה, עם שלושים פרות, חמש תרנגולות וציונות אחת גדולה. אם הם היו מקימים את החווה הזאת בשנות השלושים של המאה שעברה היו קוראים לה חומה ומגדל. היום קוראים להם מתנחלים או מכשול לפתרון שתי המדינות.
במחאה על העיצומים, החלטנו חברי "הפטריוטים" לקפוץ לביקור בחווה, לראות בעיניים מה כואב לביידן. ביום שישי בבוקר התכנסנו באולפן במודיעין, ובחניה חיכתה לנו מכונית ממוגנת ירי. בכל זאת, לתוכנית יש 8.5 אחוזי רייטינג שצריך להגן עליהם. הדרך לחווה לקחה שעה וחצי כולל עצירה לתצפית (במהלכה צעקתי על השמאלני התורן שלנו, פרופ' משה כהן־אליה: "על זה אתה רוצה לוותר?". נראה לי שהוא צעק בחזרה: "אני בעד שנישאר בבקעה", אבל לא שמעתי כי צעקתי יותר חזק, כמנהג הפטריוטים). אולי המלחמה בשטות הזאת של מדינה פלסטינית מתחילה בהסעות מהבית ליהודה ושומרון. בסוף הכול עניין של בורות גיאוגרפית: אנשים בטוחים שהמקומות שהרעים רוצים נמצאים ממש־ממש רחוק, ותוהים למה אנחנו מתעקשים על חור שנמצא חמש שעות נסיעה מדיזנגוף. אבל אם יודעים שהמרחק מתל־אביב לחווארה הוא בערך שעה ועשר דקות, העניינים קצת מתבהרים.
אותה המלחמה
אז שישה פטריוטים ונהג יצאו לדרך. אני חולה על נופי יהודה ושומרון. יש נופים שמתאימים יותר לגלויה – אזורים ירוקים יותר, אזורים מרשימים יותר – אבל וואלה, אין יפים יותר. גבעות הטרשים יפות לא כי הן מתעלות בפני עצמן על מפלי האיגואסו בברזיל, אלא בגלל האנשים שהלכו שם לפני אלפיים ושלושת אלפים שנה. גם האנשים שהולכים שם עכשיו מיוחדים. אבא של הראל, הרב יצחק שרביט, מקבל את פנינו בחיבוק גדול ובחיוך ענק. גם אמא שלו, נגה. היא קצת יותר מהורהרת, אבל ניכר ששניהם מתרגשים מהביקור. בכל זאת, רוב האנשים שמגיעים לשם מתל־אביב והסביבה באים לייצר פרובוקציות, ולהתבכיין שמצאו מולם יהודים שלא מתקפלים.
אנחנו מתיישבים לאכול ארוחת בוקר בזמן שדוד ומשה שרביט מסבירים לנו בקצרה מה החווה עושה שם. זה די פשוט. הפלסטינים, בניגוד ליהודים החפיפניקים, עובדים מסודר. יש להם תוכנית, תוכנית פיאד שמה, שכל מטרתה להקים תשתית להקמת מדינה פלסטינית. עמק תרצה הוא אזור קריטי, עורק מרכזי בחיבור בין ההר לממלכת ירדן. כדי שהפלסטינים ישתלטו על השטח הזה, ארגוני שמאל מנסים כל הזמן לייצר פרובוקציות באזור – להטריד ליהודים, להזיק להם, להציק להם, ולהדליק כל אפשרות לעימות. הם גם מצליחים במשימתם, ויוכיחו הסנקציות שהזכרנו. אבל זה לא עוצר את השרביטים. החווה תופסת ושומרת בכל רגע על יותר מ־7,000 דונם.
אני חולה על נופי יהודה ושומרון. יש נופים שמתאימים יותר לגלויה – אזורים ירוקים יותר, אזורים מרשימים יותר – אבל וואלה, אין יפים יותר. גבעות הטרשים יפות לא כי הן מתעלות בפני עצמן על מפלי האיגואסו בברזיל, אלא בגלל האנשים שהלכו שם לפני אלפיים ושלושת אלפים שנה
בזמן שאנחנו אוכלים אני קולט שלושה חבר'ה, נערים צעירים כאלה עם גוזמבות. זה נוער הגבעות, ובעצם במקרה הזה נוער הבקעות. הנערים האלה עובדים בלי סוף בחווה, רועים פרות, בונים גדרות, נוטעים עצים – והם גם בחורים רציניים, שבין מרעה למרעה עוברים מבחני בגרות ואחרי התיכון מתגייסים ליחידות קרביות במיוחד. ניכר שהם לא צופים בפטריוטים, אלא אשכרה עובדים בפטריוטיות. אני מדבר איתם קצת, מתעניין: מאיפה הגיעו, מה הם עושים פה. והם עונים בפשטות: אנחנו כאן בשביל ארץ ישראל. ככה פשוט, ככה יפה.
משה מספר שרוב הנערים שמגיעים לעבוד כאן הם נערים מבתים טובים, אבל יש גם בחורים שמגיעים לחוות דרך תוכנית מיוחדת, שהקונספט שלה הוא "אבנים יהיו בכל מקרה, אז עדיף שיהיו בטראסות ולא בכבישים". המילה "נוער" משמשת בתקשורת באופן שלילי רק כשמדברים על נוער הגבעות. לנוער במצוקה ולנוער בסיכון צריך לעזור, אבל נוער הגבעות – הם רעים. ככה חושבים מבוגרי המישור, כנראה.
פתאום מתנגש בי ילד בלונדיני עם תלתלים ענקיים, בן שלוש בערך. הוא נופל ומתחיל לבכות. אני שואל אם הוא טף גבעות, אבל הוא פחות מבין את ההומור, וממשיך לבכות עד שסבתא נגה מגיעה ומרגיעה אותו. הרב שרביט מדבר על הילדים שלו ועל החווה בעיניים בורקות. במילותיו של הראל הוא אומר: "אתם נמצאים במקום שהוא חתיכה של גאולה". הוא אב שכול שאיבד לפני כמה חודשים את בנו, אבל הוא מחייך, מתבדח, אפילו לוקח לי את הכובע וחובש אותו. "הראל הקים פה את החווה והלך להילחם בעזה", אומר הרב שרביט, "זו אותה המלחמה בדיוק".
משה לוקח אותנו החוצה ועורך לנו סקירה גאוגרפית. ברקע, הרחק, אנחנו רואים את אחד הנערים רועה את הבקר. זה לא מסוכן? משה אומר שלא: כשהערבים רואים שהיהודי לא מתקפל ונשאר נאמן לאדמה שלו, הם לא מתעסקים איתו. סבבה, אני אומר לו, אבל דיברתי על ארגוני השמאל. הוא צוחק. אני שואל אם יש סיכוי שניתקל עכשיו בפרובוקציה של אנרכיסטים, כאילו אני בספארי בטנזניה והבטיחו לי קרב בין תנין לנמר. קמפיין "אלימות המתנחלים" שהחל ב"ממשלת השינוי" וממונף בידי התקשורת וארגוני השמאל פוגע מאוד בשרביטים, אבל ארץ ישראל חשובה להם יותר מחשבון הבנק. הם לא מתכוונים להיכנע. המדינה צריכה לעשות הרבה יותר כדי לעזור להם, ומי שחושב שזה יעצור באיזו חווה בבקעה לא מבין מה מחכה לו.
ארץ הטרומפלדורים
הרב שרביט מספר שזה האזור שעם ישראל נכנס דרכו לארץ ישראל. כאן היו החלוצים הראשונים. זה זמן טוב לחזור לרטוריקה הזאת. כל השטחים מסביב, מספר משה, הם אדמות מדינה שערבים רעו בהן את עדריהם במשך שנים. רק לאחר שהשרביטים הגיעו והתיישבו שם, חזרו השטחים לידי המדינה. איפה שתעבור המחרשה שם יעבור גבולנו, דברי טרומפלדור, ואיפה שירעה העדר שם יהיה הרבה יותר קשה להקים מדינה פלסטינית, דברי שרביט. היהודים לא חיכו לאו"ם שיאשר להם להקים מדינה. הם הגיעו, בנו, ייבשו ביצות והקימו חומות. הפלסטינים למדו את זה מאיתנו, והם לא מחכים לאף אחד שיאשר להם להקים מדינה. הם מנסים להקים אותה בשטח. העיצומים על השרביטים לא קשורים לאלימות, אלא להתנגדות של עם ישראל לעוד מדינה בין הים לירדן. כלומר, אם אתם מתנגדים להקמת מדינת טרור ביהודה ושומרון – הסנקציות האלה מופנות נגדכם.
על לוח מתכת גדול בחווה חרותות מילות השיר "ארץ הקדושה" של ר' אברהם סלאמה. "סבא שלי אליהו, ממשפחת נח, עלה מכורדיסטן", מספר דוד. "הם שרו את השיר הזה במשך כל השנים מתוך געגועים גדולים מאוד לארץ ישראל, ארץ חמדה, וממש היו בוכים מהשיר. הראל היה מחובר מאוד לסבא אליהו, ומאז שהוא נפטר הוא לקח את השיר לכל מקום וחי אותו בכל רגע, מתוך חיבור גדול למורשת. לפני חצי שנה הוא אמר לי: אני הולך להפיק ערב ענק לכבודה של ארץ ישראל ולכבוד סבא, ואני רוצה שכולם יכירו את השיר הזה ויתחברו לארץ ישראל. אמר ועשה: הלך, הביא, קנה, ריתך, העמיד, הביא את כל העולם – אוכל, צלם מגנטים, הכול – והיה ערב מרגש.
"כשיהונתן בן דודנו הספיד אותו בהלוויה, הוא אמר 'הראל, היום אני מבין שהתחתנת עם ארץ ישראל'. הראל לא זכה להתחתן, אף שהדבר שהוא הכי רצה זה להקים בית בישראל. במהלך השבעה מצאתי מכתב שהראל טמן בחנוכייה שלו, שני עמודים שבהם ביקש מהקדוש ברוך הוא שייקח ממנו הכול, רק יפתח את ליבו לאהוב את אישתו לעתיד. הראל לא זכה להתחתן, אבל הוא התחתן עם ארץ ישראל".
היהודים לא חיכו לאו"ם שיאשר להם להקים מדינה. הם הגיעו, בנו, ייבשו ביצות והקימו חומות. הפלסטינים למדו את זה מאיתנו, והם לא מחכים לאף אחד שיאשר להם להקים מדינה. הם מנסים להקים אותה בשטח. העיצומים על השרביטים לא קשורים לאלימות, אלא להתנגדות של עם ישראל לעוד מדינה בין הים לירדן
הרב שרביט מוציא גיטרה ומפוחית, וכולנו שרים ליד השלט את הטקסט הנפלא. פתאום מתחיל לרדת גשם. הייתי כותב שהשמיים בוכים, אבל אין בכי במשפחת שרביט, רק עשייה. השמיים מזיעים, כי זה מה שעושים פה. אחרי השיר, דוד אומר שהגיע הזמן לעבוד קצת בידיים. הם מכירים את היכולות הלא קיימות שלנו, אז נותנים לנו לנטוע שלושה עצים בבורות חפורים מראש. אני נוטע עץ, מכסה את השורשים באדמה, ומבקש מהשרביטים לקרוא לעץ זמרי. ואז אני חושב על זה ומבין שזמרי לא יחזיק פה, עם כל הרוחות והקור בלילה, אז אני מבקש שיקראו לו פליישמן. נראה לי שהוא עמיד יותר ממני.
אין פער גדול יותר בין התדמית התקשורתית של מתיישבי הגבעות ובין מידת הכבוד והאהבה שהאנשים האלה ראויים לה. בדרך הביתה אנחנו עוצרים בגבעות־עולם אצל אברי רן, אבי המאחזים, גוש כריזמה עם קצת איש סביבו. גם הוא איבד את בנו, סרן אור־יוסף רן, במלחמה הקדושה הזאת. הוא מספר לנו סיפורים על מרדפים, מאחזים ואריק שרון, ואנחנו נשאבים פנימה עד שמישהו קולט שאם לא נצא עכשיו נעשה את השבת בחווארה. בדרך חזרה באמת עברנו בחווארה – עלינו על הכביש העוקף החדש ובתוך שעה וחצי היינו במודיעין. חווארה־מודיעין זה תיק־תק, הבנתם?
בלילה, כשהעברתי את הילדים מהמיטה שלי ושל הדוקטור לחדר שלהם והם נזלו לי על הכתף ישנים לאללה, חשבתי על דוד ומשה ומוריה והילדים שנמצאים עכשיו למרגלות הר כביר באיזו חווה בעמק תרצה, כי הם התחתנו עם ארץ ישראל. קשה ומאתגרת ככל שתהיה המשימה שלהם, הם בחיים לא ישקלו להתגרש. לא יצא לי להכיר את הראל, ואני מצטער על זה, אבל את המשפחה שלו זכיתי לפגוש. הם לא לבד בסיפור. כמותם יש עשרות חוות שמחזיקים אנשים שאתם לא מכירים, אבל בלילה מאוחר, כשנעים לכם מתחת לשמיכה, תזכרו שהם שם בשביל כולנו. משפחת שרביט מקימה עכשיו את "מרכז הראל לגבורת ישראל" שינציח את דמותו ודרכו. אם בא לכם לעזור, לתרום ולשתף, חפשו בגוגל. תהיו טובים, תהיו שרביטים.
