עם ישראל כולו שרוי בבלבול ותהייה לגבי השאלה איך אמורים להמשיך לשמוח כאילו כלום. איך אמורים להתחפש בפורים, לשתות יין או לערוך מסיבה – כשכל כך הרבה מאחינו שרויים בצרה, בשביה, בשכול ובאובדן הגדול. אני מרגישה שבשבילי זה מוזר עוד יותר. כי ממש בזמן הזה – ואם להיות ספציפית, בעוד שבוע וקצת – יעלה מופע חדש שהוא הבייבי שלי. מופע שאמור להיות הסיבה הבאה שלכם להזיל דמעות, אבל הפעם דמעות של צחוק.
בשיא המלחמה ביליתי את רוב שעות היממה באוטו, בנסיעה משבעה לשבעה ומאלמנה לאלמנה. בתקופה הזאת המוח שלי עבד לאט יותר מהלב, ואפשר לדמיון שלי להתפרע ולייצר דברים חסרי צורה וממשות, כתשובה לפחדים קיומיים שקמו מהאוב, והפכו לסיפורי זוועות אמיתיים, מעוררי אימה ופחד.
בכל נסיעה כזאת, המנגנון העיקרי שפעל בי היה הצורך להרגיש ולמצות את כל קשת הרגשות סביב הסיפורים הרבים ששמעתי בבתי האבלים. וזה לא היה קל.
כמי שלא פעם מכבה כל מנגנון רגשי בתגובה למשברים ושינויים קיצוניים בחייה, אפשר להבין שהתקשיתי מאוד להרגיש את סיפורי המלחמה וסיפורי הנופלים.
בשלב הזה המוח שלי התחיל לחפש דרכים מגוונות יותר להתמודד עם התנודות הרגשיות שסביבי, ואט־אט התעורר בתוכי רעיון. לפני שהוא הספיק להבשיל התקשרתי למיכל, שנעשתה לשותפה לכל תעלול שכול חדש שמצאתי את עצמי מעוללת. שיתפתי אותה ברעיון, וההתלהבות שלה זרקה אותי למים. פשוט כי פתאום לא הייתי לבד בזה.
גאונות שכול
בתור חסרת המרגוע שאני, התחלתי לעבוד עוד לפני שבכלל ידעתי במה באמת מדובר ואיך זה יעבוד בפועל. בתוך רגעים ספורים כבר הייתה לי תוכנית מגובשת, והצגתי אותה לכל מי שהכרתי ממשפחות השכול. ואיזו הפתעה – מתברר שיש עוד לא מעט שרוטים כמוני, שמוכנים גם הם למצות את השכול בצורה הכי פחות הגיונית ופחות מקובלת: בהומור.
וכך התגבשה קבוצה מתוקה ומצחיקה של שכולים מכל הגוונים שיצטרפו אליי בשבוע הבא למופע השכול ההומוריסטי הראשון מסוגו בעולם – "מה נפל עליי?!". למרות שזה מתבקש, לא נתעכב על הגאונות הצרופה בשמו של המופע, אף שאני שוקלת לרשום עליו פטנט.
לא משנה כמה ננסה, כמה נתאמץ להתחפש בפורים, לקיים מסיבות מצחיקות – זה לא יצא טוב. גרוע מכך. זה יצא מעפן
להפתעתי הרבה, רגע לאחר שנקבעו התאריך והמיקום למופע, כל הכרטיסים נמכרו. עד כדי כך שכבר פתחנו מופע נוסף, וגם אליו כמעט כל הכרטיסים נמכרו.
ובעצם, למה זה מפתיע אותי?
הרי הכאב, השכול והאובדן בכל פינה לא ממש מאפשרים לנו לקיים אורח חיים נורמלי. לפחות לא בתקופה הקרובה.
לא משנה כמה ננסה, כמה נתאמץ להתחפש בפורים, לקיים מסיבות מצחיקות, להתכונן לפסח, לערוך טקסים ולחשוב על חיינו כפי שחשבנו עליהם עד כה – זה לא יצא טוב. גרוע מכך. זה יצא מעפן. לעולם לא נצליח לחזור למי שהיינו. לעולם לא נצליח להתעלם מהמוות הנוכח כל כך במציאות חיינו ולהתנהג כמו בעבר.
אז המופע הזה מבחינתי הוא קודם כול דרך חדשה לומר למוות: אנחנו רואים אותך. אנחנו לא מתעלמים, אבל גם לא מפחדים.
לשלול מהמוות את התהילה
המופע הזה הוא גם דרך נוספת לאפשר לנו, משפחות השכול, לבטא את הכאב הגדול ולהתבונן בו מזווית ההומור. זה מצרך מבוקש והכרחי בימים אלו. בעצם במופע שלנו ייווצר חיבור בין שני המוצרים היוקרתיים ביותר בשוק הישראלי – צחוק ובכי.
והאמת היא שאני כותבת לכם לפני שהמופע התרחש בכלל. לפני שיש לי תובנות כלשהן לגבי השילוב הזה בין שכול להומור. עוד לא ברור גם לי אם זה אכן סטארטאפ חדשני, כזה שעומד לעשות אקזיט ולהפוך לדבר הבא בטקסי הזיכרון הקרובים ובכל הלוויה ואזכרה שתכבד את עצמה – או שאולי מדובר במוצר כושל שעתידו לגווע עוד לפני שיתרומם.
הייתי מצפה מהנטייה הטבעית שלי לחוסר ביטחון לגרום לי להאמין שזו תהילה רגעית וחולפת. שאנשים קנו כרטיסים מרחמים ולא מהתלהבות מהמוצר. שלאף אחד אין באמת חשק לצחוק עכשיו, ושעה של דמעות באולם צוותא בתל־אביב בחושך תוכל להסוות שמדובר בבכי ולא בצחוק.
אבל זה לא ככה. ובתוך תוכי אני יודעת שלכולנו, כל יהודי באשר הוא, יחד עם הרצון הגדול לזכור ולהנציח, יש רצון גדול יותר – לחיות, להמשיך בחיים בטוב, להחזיר לנו את השמחה, את האור ואת כל הסיבות שבעולם לצחוק.
המופע הזה, אחרי שהוא בא לרפא לנו, משפחות השכול, את הלב, מטרתו הגדולה היא לא לתת למוות את התהילה. לא לתת לו את הזכות להפיל ולהביס אותנו, להראות לו שגם כשקשה וכואב לנו – אנחנו תמיד מנצחים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
