כולם מדברים על האופן שבו מערכת הביטחון הוכתה בתדהמה בשבעה באוקטובר. גם המחמירים וחוזי השחורות שבין בכירי המערכת צפו לכל היותר חדירה של מחבלי חמאס ליישוב או שניים; איש לא חזה את יכולתם של מחבלי חמאס לחולל טבח בהיקף נרחב כל כך. אבל ההפתעה וחוסר האונים לא היו מנת חלקה של מערכת הביטחון בלבד. זמן רב חלף עד שמשרדי הממשלה הרלוונטיים ובהם משרדי ראש הממשלה, הבריאות, הפנים והחינוך החלו להגיב על המציאות החדשה שבה רבבות אזרחים עקורים מביתם, חסרי כול. רוב הביקורת שנמתחה על ההתעוררות המאוחרת של משרדי הממשלה הייתה מוצדקת לחלוטין. חלקם נדרשו לשבועות ארוכים כדי להגיב על צרכים דחופים. פעילות הממשלה הייתה מסורבלת, איטית, מלאת כפילויות, נטולת כתובת ברורה וחסרת היגיון מובן לעיתים קרובות מדי. את החסר מילאו בימים ובשבועות הראשונים אזרחים טובים ותרומות.
ממשלות מטבען הן מפלצות בירוקרטיה איטיות, עם מערכת תמריצים בעייתית ומגבלות מובְנות. רוב הזמן ובמרבית הנושאים, עדיף למדינה ולאזרחיה שהממשלה לא תהיה מעורבת. ובכל זאת, בנושאים חיוניים ובמשברים גדולים אנחנו זקוקים לה. ועדיין לא כדאי לבנות עליה יותר מדי, ודאי לא להפוך את פעילותה לאידיאל נשגב ולהתאכזב מרה מחוסר הכשירות שלה. מישהו מופתע מכך שהשוק הפרטי והיוזמה האישית עבדו טוב יותר בשעת משבר?
ובכל זאת, מי זוכר, למשל, שבמלחמת לבנון השנייה תושבי הצפון ברחו מבתיהם בלי שום יד ממשלתית שתקלוט אותם? חלקם התארחו בבתים של תושבי המרכז, חלקם בעיר אוהלים שהקים ארקדי גאידמק בדרום. במלחמה הנוכחית כל התושבים המפונים שוהים בבתי מלון על חשבון המדינה, והדבר קרה כמעט באופן מיידי. נכון, הפינוי היה רצוף כשלים, חלקם מתמשכים עד היום. ובכל זאת.
לאור זאת, מפתיע הנרטיב שהולך ומתקבע סביב מחדלי שבעה באוקטובר. על פי הנרטיב הזה, משרדי הממשלה כשלו לאחר המתקפה לא בגלל בירוקרטיה או חוסר יכולת לפעול במהירות, אלא בגלל השחתת השירות הציבורי תחת ממשלות הימין בכלל וזו הנוכחית בפרט. כמובן, יש מי שיש להם אינטרס לקבע את התפיסה הזו. ארגוני מחאה, שמתנדביהם התגייסו בהמוניהם לסייע למפונים ולנפגעים, עסקו לא רק בפעילות פילנתרופית אלא גם ביח"צ אינטנסיבי. עם הזמן הפך מפעל ההתנדבות לקמפיין נגד הממשלה: אם הממשלה הזו לא הייתה כה כושלת, נטען שוב ושוב, לא היינו נדרשים להתערב. והכוונה איננה לממשלה כמונח כללי, אלא לממשלה המסוימת הזאת, על הפוליטיקאים חדלי האישים שלה והמינויים הפוליטיים שהרסו את השירות הציבורי המפואר שהיה פה פעם.
האמירות הללו לא החלו בשבעה באוקטובר, הן נשמעות כבר שנים. כאשר בימין הלינו על יועצים משפטיים שבולמים מדיניות, בשמאל דיברו על "הפוליטיזציה של השירות הציבורי". לפי התיאור הזה, הפוליטיקאים, שכל מעשיהם והחלטותיהם נגועים בשיקולים זרים, נבלמים אך ורק על ידי "שומרי הסף" הנאמנים לאינטרס הציבורי. רשימת שומרי הסף הולכת ומתעדכנת עם השנים: לא רק היועצים המשפטיים בכל משרד ממשלתי אלא גם חשבי המשרדים ולמעשה כל פקיד בכיר, מי יותר ומי פחות, בהתאם לנושא שעל הפרק ולעמדה המוקדמת של הדובר. כשהשר הממונה על החברות הממשלתיות הוא דודי אמסלם, למשל, גם מנכ"לית רשות החברות הממשלתיות מגדירה עצמה כשומרת סף.
פקידים כבני אדם
כמו בכל קמפיין מוצלח, גם בתיאור הזה יש מספיק אמת כדי לשכנע. ועדיין הוא רחוק מתיאור המציאות לאשורה. נבחרי הציבור שלנו אינם כלילי השלמות, חלקם חדלי אישים בצורה שערורייתית. זה לא עניין של ימין ושמאל – יש פוליטיקאים גרועים משני צידי המפה – אלא של מערכת פוליטית עם נורמות גרועות. מנגד, גם השירות הציבורי שלנו הוא לא סמל ומופת לאיכות ושירות, והוא סובל משורה ארוכה של ליקויים ופגמים מהותיים ויסודיים. בעולם של ועדי עובדים, מכרזים סגורים וקביעוּת, שבו לא מפטרים עובדים גרועים ולא מצליחים לקדם את הטובים, לא פלא שאנשים טובים ומוכשרים אינם נוהרים לשירות המדינה, לא משנה אילו פוליטיקאים יובילו אותה. כאשר השוק החופשי מציע לאנשים מוכשרים באמת אינספור אפשרויות בשכר גבוה ותנאים טובים, לא מפתיע שמי שבוחרים להישאר בשירות המדינה הם בעיקר אידיאליסטים אמיתיים, או, למרבה הצער, אנשים לא מספיק טובים ומוכשרים.
במושב בוועידת מקור ראשון ומכון תכלית בשדרות שעסק בשאלה "איך משקמים את השירות הציבורי", המתח הזה קיבל ביטוי ברור. תומר לוטן, שהיה מנכ"ל המשרד לביטחון פנים בממשלת בנט־לפיד, תלה את הידרדרות השירות הציבורי ב"מתקפה החזיתית על הפקידות והמקצועיות". לדבריו, "המערכת הצליחה להשתפר בעשרים השנים האחרונות, עד לרגע שבו נולדה הקונספציה שהמערכת היא 'לעומתית' ו'לא מאפשרת', של 'שלטון הפקידים'. הדבר הזה שיגר חיצים ישירים לעבר אנשים שעבדו בשירות הציבורי, ולעבר עצם המקצועיות".
מנכ"לית משרד התקשורת לשעבר, לירן אבישר־בן חורין: "מדינת ישראל היא המעסיק הגדול במשק אבל היא חפה מכל ידע, מומחיות, יכולת ואוריינטציה לניהול הון אנושי"
"האתגרים של השירות הציבורי לא התחילו ב־7 באוקטובר ולא ב־6 באוקטובר, גם לא חמש שנים קודם", הבהירה מנגד באותו מושב לירן אבישר בן־חורין, שהייתה מנכ"לית משרד התקשורת, גם היא בממשלת בנט־לפיד. לדבריה, הבעיה העיקרית של המגזר הציבורי היא חוסר יכולתו לגייס ולנהל את כוח האדם שלו. "מדינת ישראל היא המעסיק הגדול במשק אבל היא חפה מכל ידע, מומחיות, יכולת ואוריינטציה לניהול הון אנושי", אמרה. "כמה כואב ככה נכון. אנחנו ב־2024, ונדמה כאילו מדינת ישראל שכחה להקים מחלקת משאבי אנוש. יש כאן כשל וחוסר הבנה בעולמות איתור וגיוס כוח האדם. המהנדס הטוב ביותר מחכה שמונה חודשים כדי להיכנס לשירות המדינה. אין שימור עובדים, צירי פיתוח מקצועי וסביבת עבודה. התוצאה היא שירות ציבורי שהולך ויורד באיכויותיו, עם מוטיבציה יורדת". האשמה העיקרית לשיטתה איננה מוטלת על הפוליטיקאים אלא על נציבות שירות המדינה. "צריך לסגור את נציבות שירות המדינה בצורתה הנוכחית, לבזר חלק ניכר מסמכויותיה למשרדים השונים, ולהקים גוף משאבי אנוש חדש", טענה.
מתח בין דרג פוליטי לדרג מקצועי איננו תופעה חדשה. הוא בוודאי לא המצאה ישראלית, ואיננו קשור למפלגה כזו או אחרת. ביסודו המתח הזה נובע מכך שגם פקידים הם בני אדם, ושגם לאנשי מקצוע יש דעות פוליטיות ותפיסות עולם. מטבע הדברים, לפעמים הן מתנגשות עם תפיסות העולם של הדרג הפוליטי. לעיתים זוהי פשוט התנגשות בין שתי תפיסות עולם פוליטיות, כאשר השר מחזיק בתפיסה אחת ואילו הפקיד הבכיר במשרדו מחזיק בתפיסה אחרת.
קל מדי, ולעיתים קרובות גם נכון, להאשים את הפוליטיקאים בקידום אינטרסים צרים וסקטוריאליים. העניין הוא שבניגוד לדימוי הנפוץ, לא תמיד הפקידות היא שמחזיקה באינטרס הכללי הרחב של מדינת ישראל. קחו לדוגמה את הרפורמה בחקלאות שהממשלה הקודמת ניסתה לקדם: מי שייצג בהקשר הזה את האינטרס הרחב של אזרחי ישראל, שרוצים לאכול תוצרת חקלאית מגוונת וזולה, היה שר החקלאות עודד פורר, האישיות הפוליטית. ואילו מי ששמו רגליים ופעלו לטובת לובי שמייצג קבוצה קטנה ומוגנת היו דווקא פקידי משרדו. כפי שקורה פעמים רבות, הם גם הצליחו להשליט את עמדתם. המקרה הזה, כמו רבים אחרים, הוא גם דוגמה מובהקת לכך שהביטוי "עמדה מקצועית" לא מייצג בהכרח אמת אובייקטיבית או מוחלטת. אנשי המקצוע במשרד האוצר חושבים אחרת מאנשי המקצוע במשרד החקלאות, הבריאות או הגנת הסביבה. אז מי קובע מהי העמדה "המקצועית"? בסופו של יום מדיניות היא לא שאלה מתמטית עם תשובה ברורה אחת, אלא שאלה של אמונות ודעות, סדרי עדיפויות ותפיסת עולם. לדרג המקצועי יש ניסיון, ידע ומומחיות, אבל אין לו הסמכות לקבוע את סדרי העדיפויות הממשלתיים.
אומני המסמוס
מגיע לנו שירות ציבורי טוב יותר, אבל אי אפשר להאשים רק צד אחד במתח הגובר בין נבחרי הציבור למשרתי הציבור. לטנגו הזה יש שני צדדים. הבה לא ניתמם. כאשר פקידים רוצים לבלום מדיניות שאינה רצויה בעיניהם, הם יודעים לעשות זאת בדרכים שונות ומשונות. הם יודעים להדליף לתקשורת, לתדרך באופן מגמתי, לעכב פעילות, לתקוע מקלות בגלגלים, לסרס את כוונת המשורר, למסמס מהלך מסוים עד שהוא הופך לבלתי רלוונטי, להוסיף לו סייגים וחריגים שהופכים אותו לחסר משמעות, ולמרוח את הזמן עד שהממשלה מתחלפת.
מנגד, גם לפוליטיקאים נוח מדי להאשים את הפקידים בחוסר יכולתם לקדם מדיניות. הבעיות הגדולות של השירות הציבורי אינן נובעות מיועצים משפטיים חזקים מדי (והם אכן חזקים מדי), או מפוליטיקאים שמשדרים חוסר אמון בפקידים שלהם ומבריחים החוצה אנשים טובים (גם זה בהחלט קורה). הבעיות העיקריות הן מערכת תמריצים קלוקלת שאינה קושרת בין הישגים ויכולת ובין שכר לתנאים, והעובדה שהסמכות והאחריות אינן יושבות באותו מקום. מנכ"ל משרד ממשלתי גדול אמור לקדם מדיניות בתחומו, אבל בלי שמתאפשר לו לשלוט בשני הכלים החשובים ביותר – התקציב והעובדים שלו; באחד שולט אגף תקציבים, בשני נציבות שירות המדינה.
אם הפוליטיקאים היו רוצים באמת לבנות שירות ציבורי טוב יותר, הם לא היו מתאבדים על עוד משרת אמון אלא על הרפורמות הגדולות ששירות המדינה זקוק להן. בפועל, לא רק שטרם קם הפוליטיקאי שקורא לסגור את נציבות שירות המדינה, גם רפורמות קטנות בהרבה איש לא מתיימר להוביל. למשל, להעביר סמכויות העסקה מהנציבות למשרד עצמו, או לבטל את התופעה הבזויה של מכרזים פנימיים, שרק משַמרת בינוניות. שינויים מהסוג הזה לא ינפיקו להם כותרות בעיתונים כמו קטטות מתוקשרות עם היועצים המשפטיים, אבל כן ישפרו בהדרגה את ההון האנושי שהם מופקדים עליו.
בעיקר כדאי להתפכח מהאשליה שממשלה יכולה לפתור את כל הבעיות שלנו, ביעילות שיא ובאופן מיידי. חברה אזרחית והמגזר הפרטי יעשו את זה כמעט תמיד טוב יותר. התנדבות ונדיבות של אזרחים אינן בעיה שצריך לפתור ולהחליפם בפקידים ממשלתיים, אלא סימן היכר של חברה בריאה, עם אנושיות וחמלה וסולידריות. אנחנו צריכים הרבה פחות ממשלה, לא יותר. זה יעשה לנו רק טוב. כולם יודעים לומר זאת כשמדובר במספר השרים והמשרדים המוגזם והמופרך, אבל הדבר נכון גם לעובדי המדינה עצמם. כשם שהכפילות והפיצול אינם נכונים כשמדובר במשרדי ממשלה, הם אינם נכונים כשמדובר ביחידות ממשלתיות. זהו מתכון בטוח לבעיות וכשלים מהסוג שראינו באוקטובר האחרון.
