לא היה נעים כל כך להרוס את האווירה החגיגית בתדרוך לעיתונאים שקיים משרד התחבורה לרגל הרפורמה החדשה בתעריפי התחבורה הציבורית. צריך גם לומר ביושר שהייתה סיבה לחגיגה. שרת התחבורה מירי רגב הציגה שם רפורמה הכוללת הטבות משמעותיות בתעריפי התחבורה הציבורית לאוכלוסיות רבות.
הרפורמה, שתיכנס לתוקפה ביום שני הקרוב, כוללת הטבה של נסיעות חינם בתחבורה הציבורית במשך שנה שלמה לחיילים משוחררים; מעניקה 50% הנחה לאנשים עם מוגבלויות ולזכאי הביטוח הלאומי, 50% הנחה לכל תושבי הפריפריה הגיאוגרפית באשכולות 1־5, והנחה של 33% לצעירים עד גיל 26 (כולל). במספרים, הרפורמה תאפשר לתושב פריפריה לחסוך בשנה בין 594 שקלים, אם ייסע רק באזור הקרוב לביתו, ל־3,660 שקלים אם ינצל את הטבת הנסיעה בכל רחבי הארץ, כולל נסיעה ברכבת. הפעימה השנייה של הרפורמה, שאמורה להיכנס לתוקף בחצי השני של 2024, תכלול נסיעות חינם לאזרחים ותיקים, והנחות על בסיס דירוג סוציו־אקונומי גם לתושבי שכונות חלשות בערים גדולות, מתוך הבנה שביישובים רבים קיימים פערים גדולים בין השכונות.
ברמה האישית, כתושב הפריפריה שמשתמש הרבה בתחבורה ציבורית, אני עומד לחסוך לא מעט בזכות הרפורמה של רגב. ובכל זאת, לא הגעתי לתדרוך, שהתקיים ביום חמישי שעבר בתחנת הרכבת של לוד, רק כדי למחוא כפיים, אלא בשביל לשאול שאלה אחת בשלב שאלות העיתונאים. כותרת התדרוך הייתה "צדק תחבורתי", אמרתי לשרה רגב, ואנחנו נמצאים במתחם תחנת הרכבת, אבל לעשרות אלפי תושבים בנגב המערבי אין רכבת למרכז הארץ כבר כמעט חצי שנה בגלל השבתת קו הרכבת בין שדרות לאשקלון, וחזרתו לא נראית באופק.
מאז פתיחת המלחמה החמירו גורמי הביטחון את דרישות מיגון הקו, והעלות צמחה מ־40 מיליון שקלים ל־800 מיליון
הוספתי ואמרתי שלמיטב ידיעתי החשש שהביא לסגירת קו הרכבת בתחילת המלחמה הוא ירי של טילי נ"ט על הקרונות בקטע מסילה שאורכו 450 מטרים בלבד, ועלות מיגונו מסתכמת ב־40 מיליון שקלים – כסף קטן במונחים של משרדי ממשלה. ויכוח רב שנים על האחריות למימון הגשר הזה, בין רכבת ישראל למשרד הביטחון, גורם לכך שבכל הסלמה מושבת מיד קו הרכבת משדרות לאשקלון, ושגרת חייהם של התושבים משתבשת. ביד אחת המדינה מעודדת בשבועות האחרונים את תושבי שדרות לחזור לשגרת חיים בעירם, וביד השנייה היא לוקחת להם עורק תחבורה משמעותי שמחבר אותם למרכז הארץ.
התשובה של רגב הייתה מצערת ומתסכלת יותר מהשאלה. אתה צודק, זו אכן תקלה, הודתה שרת התחבורה, לא יכול להיות שרכבת שנמצאת בדרום לא תיתן שירות לתושבים. אך באותה נשימה היא אמרה שמיגון הרכבת משדרות לאשקלון עומד להימשך כשנתיים, ועלותו קרוב למיליארד שקלים. מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי, שנכח גם הוא בתדרוך, ביקש להתייחס לשאלה והסביר שקטע המסילה שדורש מיגון כבר לא מסתכם ב־450 מטרים אלא ביותר מחמישה קילומטרים, ולכן עלותו צמחה מ־40 מיליון שקלים ל־800 מיליון. מתברר שמאז פתיחת המלחמה החמירו גורמי הביטחון את דרישות המיגון לפתיחת קו הרכבת בין שדרות לאשקלון, וכאן מגיע גודל האבסורד. לפחות בסוגיית הרכבת, נראה כאילו המלחמה בחמאס בעזה רק החמירה את המצב הביטחוני בנגב המערבי. השטח שמאיים על הקטע החשוף מכיוון עזה נמצא בצפון הרצועה, בעיירה בית־חאנון, שהמחבלים בה טופלו על ידי צה"ל כבר בתחילת המלחמה. ובכל זאת, מדינת ישראל לא שינתה את הקונספציה והיא ממשיכה בתפיסת ההתמגנות.
כשסיפרתי לראש עיריית שדרות אלון דוידי על תשובותיהם של רגב ושלי, הוא הגיב במילה "הזוי", ואז הוסיף: "רבע מתושבי שדרות חשופים בדיוק לאותו איום שקו הרכבת הסגור חשוף אליו. עדיף שייקחו את 800 המיליון שמייעדים למיגון הרכבת, ובכסף הזה יבנו בתים לתושבי בית־חאנון בדרום הרצועה כדי למנוע את האיום, או שייתנו את התקציב הזה לצה"ל כדי שיוכל להגן על הרכבת מתוך בית־חאנון. אחרי חמישה חודשי מלחמה, במקום לפתור את האיום שוב מדברים רק על הכלת האיום".
ביום שלישי השבוע הגענו לשדרות, לוועידת חברה וביטחון שקיים "מקור ראשון" עם מכון תכלית. מצד אחד הלב התרחב לראות את העיר שוקקת חיים שוב. כ־80 אחוז מהתושבים כבר חזרו לבתיהם, ועצם שיבתם היא אמירה חשובה לאויב שמעבר לגדר. מצד שני, עדיין אין אישור לפתוח את השוק ואת הבריכה, ומתחנת הרכבת, כאמור, אפשר לנסוע רק לכיוון באר־שבע.
כדי להשיב את האמון של התושבים במדינה ובכוחות הביטחון, המדינה צריכה לעשות יותר כדי לאפשר שגרת חיים בנגב המערבי. קו הרכבת בין שדרות לאשקלון חשוב דיו לשמש מקרה בוחן לשינוי התפיסה הביטחונית. במסילת הרכבת בין שדרות לאשקלון תיבחן תפיסת הביטחון החדשה של ישראל.
היזהרו בתושבי העוטף
אני מוצא לנכון לצטט אמירה חשובה שהושמעה השבוע בוועידה בשדרות, במושב שהוקדש לעתיד ההתיישבות בנגב המערבי. מיכל עוזיהו, תושבת עין־הבשור ומועמדת לראשות מועצת אשכול, סיפרה שחברה מהציבור הדתי־לאומי שאלה אותה מה גורם לה, כאישה שאינה דתייה, לחיות בחבל הארץ הזה בלי האמונה. "אמרתי לה שהציונות אינה שייכת לסקטור מסוים", סיפרה עוזיהו.
האמירה הזו באה בהמשך לדברים שאמר באותו מושב פנחס ולרשטיין, על חשיבות שיקום היישובים בעוטף על ידי התושבים הוותיקים. "יש תכונה קצת מתנשאת בציבור הדתי־לאומי שאני משתייך אליו", אמר ולרשטיין. "צריכים לראות את השלט האדיר שנתלה בכניסה לנחל־עוז לרגל חגיגות ה־70 של הקיבוץ, שעליו נכתב 'עד התלם האחרון'. זו תפיסה אידיאולוגית של טרומפלדור. גם אחרי צוק איתן וגם היום, הוותיקים של הקיבוצים מובילים אידיאולוגית, והם יחזרו למקום. אין ספק שעם ישראל, כולנו, צריכים לשרת אותם ולסייע להם כמיטב יכולתנו, כדי שהם יהיו גדולים וחזקים עשרת מונים".
ראוי להקשיב לאמירות הללו של עוזיהו וּולרשטיין. עם כל הכוונות הטובות והרצון לסייע בשיקומו ובהתעצמותו של הנגב המערבי, ראוי להתאזר בהרבה ענווה ולתת לתושבי העוטף להוביל בעצמם את התהליך הזה. אחרי שנים רבות של חיים בחזית הדרום, הם לא צריכים להוכיח לאיש את מסירות הנפש והאידיאולוגיה שלהם להמשיך להיות חלוצים.
