צה"ל צריך אנשים. כידוע, הוא ביקש להחזיר את אורך שירות החובה ל־3 שנים במקום 32 חודשים כמו היום. ההצעה חוללה סערה מוצדקת בשל כובד הנטל שנופל על הציבורים המשרתים, מה שגרם לממשלה לקחת צעד אחורה. לפי פרסום ב"כאן" תזכיר החוק מעוכב בממשלה, ולכן צה"ל יצטרך לגייס בצו 8 את חיילי מחזור אוגוסט 21' שישתחררו בקרוב. המשמעות הכספית: כ־100 מיליון שקלים נוספים בחודש. כל זה כדי לחסוך מבוכה משרי הקואליציה.
במקביל, בשבועות האחרונים ישבו כלכלני משרד האוצר וניסו לבנות תחשיב לעלוּת של כל גיוס כזה למשק הישראלי. זה חישוב מסובך. ברור שחייל מילואים עולה לקופת המדינה באופן ישיר יותר מחייל סדיר, שכן המשכורת שלו גבוהה יותר. אבל איזה מחיר משלם המשק כולו בכך שאנו מעכבים את יציאתם לשוק העבודה של בני 21?
באגף הכלכלן הראשי באוצר חישבו ארבעה פרמטרים: עיכוב הלימודים, אובדן ותק, השפעה על בן הזוג, וכמובן פגיעה כלכלית ישירה שהיא ההוצאה המיידית על משכורת למילואימניק או תנאי המחיה לחייל הסדיר. בקיצור, צה"ל חייב ראשים. הם יכולים להיות סדירים או מילואימניקים. מה עדיף למשק בטווח הארוך?
ובכן, התוצאות. בשקלול כל הפרמטרים, גיוס חייל מילואים פוגע במשק בהיקף של 48 אלף שקלים בחודש, בעוד חייל סדיר עולה רק 27 אלף שקלים בחודש. אצל נשים הפער עומד על 32 אלף שקל עלות מילואימניקית, מול 21 אלף שעולה חיילת סדירה. יודגש שוב: זו לא העלות הישירה של המשכורת שלהם היום, אלא חישוב מורכב של העלות למשק גם בטווח הארוך בשל אובדן תפוקה אלטרנטיבית.
חודש מילואים שמבצע גבר מעל גיל 30 עולה כ־58 אלף שקלים, לעומת כ־33 אלף במקרה של מילואימניק בן 30-22. הצעירים סופגים אמנם פגיעה משמעותית יותר באובדן ותק, אך פערי השכר לטובת המבוגרים נותנים את הטון. במקרה של מילואימניקיות בולטת במיוחד הפגיעה הכלכלית בבן הזוג, מה שכמעט לא קיים אם מוציאים צו 8 לבנות 30 ומטה.
במילים פשוטות: סדיר זול יותר, מכל הבחינות. לפחות אם בוחנים את הסוגיה דרך החור שבגרוש בלבד. הכלכלן הראשי מדגיש כי "ההתמקדות בזווית הכלכלית אין משמעה שהיא החשובה ביותר, אלא שהיא בעלת משמעות וכי יש לקחת גם אותה בחשבון".
חייבים להגדיל את תקציב הביטחון, אבל זה יהיה אסון אם ההחלטות יתקבלו בחוסר מקצועיות ובלי קביעת יעדים ברורים
אפשר ללמוד מכאן גם על העלות הכבדה שצפויה מהעלאת גיל הפטור ממילואים, שכן מבין כל הקבוצות המשרתות במילואים, היקרים ביותר למשק הם בני 40 ומעלה. על הדרך יש כאן קריצה ברורה לסוגיית גיוס החרדים: בהינתן שצה"ל זקוק מיד לכמה אלפי חיילים ואפשר "לספק" אותם או בהכבדת הנטל על מילואימניקים, או במציאת אוכלוסיות צעירות חדשות שלא משתתפות בשירות הסדיר, ברור מהו הנתיב הנכון יותר מבחינה כלכלית.
בדיוק בגלל חישובים כאלה ואחרים, הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי תקום ועדה מיוחדת לקביעת תקציב הביטחון, שתסיים בתוך חודשיים את עבודתה. זה נאמר לפני עשרה שבועות בדיוק. מה קרה בפועל? לא רק שהוועדה לא סיימה את עבודתה, הממשלה עוד לא מינתה את החברים בה. זה מחדל איום ונורא.
אחרי מלחמת יום הכיפורים, הזינוק בעלויות הביטחון הכניס את המשק לסחרור שהוביל למשבר הכלכלי הגדול בתולדות המדינה. והקושי לצמצם אחר כך את אותן עלויות ידוע ומפורסם. על כל זה צריך להוסיף את העובדה הבלתי מדוברת שלצה"ל יש, גם כיום, עודף בחיילים עורפיים. המחסור איננו אחיד; לוחמים חסרים, תפקידים אחרים מאוישים ביתר.
גם אם ברור שחייבים להגדיל את תקציב הביטחון בשנים הקרובות, וקשה להתווכח עם העובדה הזאת, זה יהיה אסון אם ההחלטות יתקבלו בחוסר מקצועיות ובלי קביעת יעדים ברורים. המחדל של 7 באוקטובר לא היה כלכלי באופיו. בכירי מערכת הביטחון לא יכולים לבקש מהציבור פשוט לשפוך עליהם עוד כסף בתקווה שהוא לא יישנה.
כפי שנכתב כאן בעבר, ערב המלחמה חתמו משרדי הביטחון והאוצר על הסכם היסטורי שעיגן תוכנית כלכלית לשנים הקרובות במערכת הביטחון. הוסכם שם על הלבנת הפנסיות הצבאיות, קיצור מדורג של השירות הסדיר, הגדלת שכר הקצינים הזוטרים והחיילים, ועל מודל קבע שמאפשר בחירה בשכר על פני פנסיה תקציבית. זו תהיה טעות מרה לזרוק את כל ההישגים האלה לפח ולעבור למדיניות של עניית אמן אוטומטית לכל דרישה שתגיע מהמטכ"ל. למעשה, זה נשמע בדיוק כמו דרך הפעולה שהובילה אותנו לעצימת העיניים הביטחונית מול עזה.
לולי דמסתפינא, הייתי מציע לחשוב באופן מעט ביקורתי יותר גם על עניין הארכת השירות. כמה חיילים יש להוסיף לגבול הצפון כדי למנוע פלישה של חיזבאללה? האם הסיכון של מתקפת פתע בגבול שמתנהל בו בט"ש, בלי התרעה, היה נמנע בתוספת 200 לוחמים לגזרה? כמה מהם היו בכוננות וכמה ישנים במיטות? בהיעדר תפיסת איום של מפקד האוגדה, כמה מהחיילים היו נשלחים לחגוג את החג בבית? האם מכאן ולהבא יבוטל הנוהג של הדממות בחגים בחיל האוויר? מה יקרה אם מתקפת הפתע העתידית תהיה של 10,000 מחבלים? ובעוד שנה־שנתיים, אפשר יהיה לחזור למתווה של ירידה מדורגת לשנתיים שירות סדיר וגיוס מילואים של חודש בשנה?
אני לא מפקפק בצורך הדחוף להגדיל את סדרי הכוחות, אבל כדי שגם שאלות הדיוט יקבלו מענה דרושה לנו ועדה ציבורית, בעלת שיניים, שחבריה אינם "שבויים" בידי משרד האוצר או מערכת הביטחון, ומסוגלים לבדוק את התשובות לכל השאלות האלה ועוד רבות אחרות.
גם שאלת ההצטיידות הצבאית בשנים הקרובות, מה שמכונה בצה"לית "בניין הכוח", היא שאלה דרמטית, ביטחונית ותקציבית. די להזכיר את סוגיית מסוקי הקרב שרק שניים מהם היו בכוננות, בצפון, בשמחת תורה, ושעד פרוץ המלחמה כל מערך המסק"ר היה במגמת צמצום אדיר בעקבות החלטות פנימיות של מערכת הביטחון. אלה תהליכים חסויים מטעמים ברורים, אבל האם נשמע הגיוני שאותם אנשים, בצה"ל ובדרג המדיני, ימשיכו גם כעת לבנות את צה"ל העתידי בלי מבט כלשהו, ביקורתי, מבחוץ?
לא ברור מניין מגיע העיכוב בהקמת הוועדה לבחינת הגדלת תקציב הביטחון, ואם מאחוריו עומד הדרג הפוליטי, המקצועי או מערכת הביטחון. אבל העובדה שזה לא קורה וכמעט לא נשמעת מחאה בעניין, היא אסון ליכולת הציבורית לבקר תהליכים סמויים מן העין ולייצג את האינטרסים שלנו, האזרחים. אלו שמשלמים את המיסים שמממנים את המערכת, ואלו שייחטפו או יירצחו במקרה שהמערכת תיכשל. זו הוועדה הכי חשובה שצריכה לקום פה, אולי אפילו יותר מוועדת החקירה למחדל. אסור לשתוק למי שמתחמק ממנה, גם אם זה נוח לכל הצדדים.
