בעלי הוא איש קבע, אני אישה של איש קבע, הילדים שלי הם ילדים של איש קבע. זה חלק מהמשפחה שלנו, חלק ממה שמעצב אותנו וזה טייטל שאנחנו נושאים אותו איתנו לכל מקום ובכל זמן.
את הטייטל הזה כולנו נושאים בכבוד רב על כתפינו. כתף אחת נושאת את ההקרבה הכבדה, והכתף השנייה מאזנת עם גאווה עצומה. אך כבר חמישה חודשים ששתי הכתפיים בריקוד מוזר, בקושי מצליחות להגיע לאיזון. ההקרבה הולכת ונהיית כבדה יותר, והגאווה, שגם גדלה בצורה נכבדת, כבר לא מצליחה לתת פייט הולם ולאזן את כל המשקל הזה.
אנחנו כאן במשך שנים, עומדות איתנות וכבר רגילות לשמוע ״חזקה״, ״אלופה״ ו״איך את עושה את זה״. באמת שזה בסדר, בדרך כלל זה נעים לשמוע וגם מחזק. אבל עכשיו, אנחנו קורסות. הנטל כבד מדי אפילו לכתפיים שלנו.
אין לנו צפי סיום, זאת המחויבות שלו והוא יהיה שם עד היום האחרון של המלחמה ובכל רגע שצריך אותו. אני כבר אומרת לכל מי שאני מדברת איתו – זאת התקופה הכי קשה שהייתה לי בחיי. ושום בחירה שעשיתי בחיי, כמו להתחתן עם איש קבע, לא הכינה אותי למצב הזה. ברגע שקשה לילדים שלי, ברגע שהשגרה שלהם השתנתה והם מקבלים אמא שקשה לה, זה לא משנה להם שההורים שלהם ״ידעו לאן הם נכנסים״.
היומיום קשה ומאתגר ובערבים אני מתיישבת מול הטלפון עם הלשון בחוץ, מחכה לאיזה רגע של נחת. ואז אני מקבלת לינק לאירוע הוקרה והערכה, אבל מגלה שהוא רק לנשות המילואימניקים. מגיע להן, הן מקריבות כל יום בהתמודדות שלא ניתן לתאר איך להחזיק בית, שגרה, עבודה, ילדים ולשמור על שפיות. אבל כמוהן גם נשות אנשי הקבע. אני סוגרת את הטלפון, מדליקה טלוויזיה, ובדיוק בפרסומות יש הצדעה לנשות משרתי המילואים.
אני יושבת בסלון, לבד, ולא מבינה איך הגעתי למצב הזה. איך עברתי 17 שבתות לבד עם שני ילדים, בזמן שבעלי עבד שעות נוספות בהגנה על המדינה, אבל נשארתי אי שם מאחור. יש לי כרטיס ״חבר״, אבל זה לא משפר את ההרגשה ולא מחליף את אבא, כשהילדים רוצים רק אותו בעוד בוקר מתוך 11 ברצף שהוא לא נמצא. אני לא באמת צריכה שום מתנה בצורת מארז שוקולד. אני מרשה לעצמי לדבר בשם נשות משרתי הקבע ולהגיד- כל מה שאנחנו רוצות זה להרגיש שוות.
אני מנהלת את קהילת ״נשות המילואימניקים והקבע״, הכוללת מעל 10,000 נשים ואני עושה את זה בהערכה ואהבה גדולה עבור כל הנשים שנשארו בעורף. בלי לבדוק את חשבון הבנק שלהן או את כמות הימים שבן הזוג שלהן ישן בבית. אני מעריכה כל מי שהשגרה שלה השתנתה בתקופה האחרונה בעל כורחה. את מי שמצליחה להתמודד פחות, אבל גם את מי שמצליחה להתמודד יותר. אני מעריכה גם גברים, שהאישה המדהימה שלהם מגויסת למען כולנו.
במסגרת ניהול הקהילה, אני נחשפת לכל הטבה, כל אירוע, כל תעודת הוקרה. גם לכל מה שלא נוגע אלי. אני פונה מידי יום לכל בעל עסק שלא כולל את משפחות הקבע בהטבה שהוא מציע. כי מגיע לכולנו את היחס הקטן הזה, ההערכה, ההרגשה שאנחנו לא שקופות – זה מה שעושה את כל ההבדל.
בני הזוג שלנו נלחמים בחזית, אנחנו נלחמות בעורף. אל תכריחו אותנו להילחם גם על מקומנו בחברה. ואולי, רק אולי, מגיעה לנו גם הערכה והוקרה דווקא בגלל שאת כל זה אנחנו עושים מבחירה?
