מוזר, אבל אוהבי פלסטין בקנדה דווקא התאכזבו השבוע. הם קיוו שבית הנבחרים באוטווה יצווה על הממשלה להכיר במדינה פלסטינית, ובסוף הוא הסתפק בהמלצה בלבד. "הלוואי שהיו לי חדשות טובות יותר", הכריז אחרי ההצבעה בכיר במפלגת השמאל NDP, שהניעה את מהלך ההכרה בפלסטינים. הוא דיבר באוזני פעילים צעירים עצובים. כתבת העיתון "טורונטו סטאר" דיווחה שרבים מהם חבשו כאפיות, וכנראה לא מפני שהם מוסלמים.
קנדה, ששטחה גדול פי 370 מארץ ישראל ("השלמה"), אבל אוכלוסייתה רק פי 4, משתוקקת לצופף פה שתי מדינות. בינתיים היא אינה מכירה רשמית בפלסטין, אך כבר מנסה לכפות עלינו את דעתה בנדון. שרת החוץ הקנדית מלאני ג'ולי הודיעה ביום שלישי כי ממשלתה החליטה לכבד באופן וולונטרי המלצה אחרת של הפרלמנט המקומי – הטלת אמברגו על משלוחי נשק לישראל. "נשים, ילדים ותינוקות נהרגים בעזה", הסביר ראש הממשלה טרודו, "זה צריך להיפסק".
קנדה ספקית נשק קטנה מאוד שלנו, בהיקף של 22 מיליון דולר בלבד, אך ספקית גדולה של הסתה נגדנו, ודווקא בגלל הדימוי הנאור שלה. היא לא רוסיה או סין, היא קנדה. לכן יש חשש שמדינות נוספות במערב ילכו בקרוב בעקבותיה, חלקן משמעותיות הרבה יותר מבחינת צורכי החימוש שלנו. איטליה והולנד כבר הולכות, ובאופן בלתי רשמי גם ארצות הברית. לפי פרסומים שלא הוכחשו, אספקת הנשק והחימושים ממנה סובלת מעיצומים מוזרים. מותר להניח שהנושא המטריד הזה יידון בשיחות גלנט בוושינגטון בשבוע הבא, לצד סוגיית רפיח. ישראל צריכה להתחנן שם להתיר לה לעמוד על נפשה אחרי שחוותה את מתקפת הטרור הגדולה בכל הזמנים, ודאי ביחס לגודלה. רוב ידידותיה עסוקות בגיבוש קואליציה נגד תוכניות הניצחון שלה על חמאס. הן עמדו מנגד כשבית הדין הבינלאומי בהאג הושיב דווקא אותה על ספסל הנאשמים בעקבות אירועי 7 באוקטובר, מין משפט נירנברג מודרני לקורבנות. הסימפטיה הגלובלית כלפיה למחרת הטבח בדרום התחלפה בהתמסרות לתעמולת חמאס. בזה אחר זה נחלצות ידידותינו לשעבר לעזרת סינוואר.
אנחנו נתגבר. כמו שהתגברנו בתש"ח על אמברגו הנשק של הנשיא טרומן(!), וניצחנו בששת הימים למרות האמברגו הצרפתי, בעזרת השם נמצא דרך להתגבר שוב. אבל את הלקח צריך לשנן: נסיגות והסכמי שלום עם הערבים אינם משפרים לטווח רחוק את מעמדנו בעולם. אשליית התמיכה הבינלאומית בנו בעקבות אוסלו או ההתנתקות התפוררה בשעת מבחן, ועוד איזה מבחן. מי בכלל זוכר היום באוטווה שלפני פחות מעשרים שנה ישראל נסוגה מרצועת עזה עד הסנטימטר האחרון? מי יזכור לנו שם בעוד עשרים שנה את הסכמתנו, חלילה, לחלוקת הארץ עם הפלסטינים במקרה שניכנע עכשיו ללחצי המערב? כשחטיבות פלסטיניות יסתערו מג'נין ומטול־כרם על עפולה וכפר־יונה, וצה"ל יהיה עסוק במלחמת מגן לא פוטוגנית ביו"ש, קנדה ושות' שוב יטילו אמברגו על משלוחי נשק לישראל.
לא בכל מחיר
מהדורת החדשות של השעה 11:00 ברשת ב' נפתחה שלשום בידיעה ש"בעזה מוחזקים מאה שלושים וארבעה חטופים". זה לא חדשות, זה תשדיר. רשת ב' של תאגיד השידור הציבורי מגויסת כבר חודשים לרעיון "עסקה עכשיו". מנהליה, עורכיה ושאר עובדיה אפופי תודעת שליחות לא עיתונאית. הם החליטו שישראל צריכה לשלם כל מחיר תמורת החטופים, ובהתאם לכך מעצבים את תוכניות האקטואליה שלהם ומועלים בחובתם לשדר לנו מידע, לא תעמולה.
שלשום גם שודר ברשת ב' ריאיון עם בן משפחתו של אחד החטופים. "אין סיבה אחת למה חטופינו עדיין מוחזקים בשבי חמאס", אמר. אפשר להבין לליבו כמי שעובר ייסורי נפש קשים מנשוא כמעט חצי שנה, שלא לדבר על ייסורי החטופים עצמם, אבל עורכי חדשות הגונים היו נמנעים מלשלב הקלטה של מילים כאלה בקדמת מהדורת החדשות. שידורן נועד לייצר איתן הזדהות ולהפנות את הזעם הציבורי כלפי ממשלת ישראל, כאילו אין היגיון בהתעקשותה לסרב לכמה מדרישות חמאס במו"מ על שחרור החטופים; למשל, הפסקת המלחמה ונסיגת צה"ל מכל רצועת עזה.
אבל מה לעשות שיש הרבה היגיון. צה"ל פרץ לרצועת עזה בחודש מרחשוון לא רק כדי להחזיר את החטופים, אלא קודם כול כדי למוטט את חמאס ולהבטיח שהוא לא יוכל לחטוף פה שוב אזרחים או לפלוש לשדרות. מטרת־העל של המלחמה היא הכרעה צבאית של האויב, וכמו בכל מלחמה אנחנו גם משתוקקים להחזיר הביתה בהמשך את שבויינו. אגב, בכיר ביטחוני גילה לפני ימים אחדים שבימים הראשונים של המלחמה הוא לא האמין שאפשר יהיה להחזיר את החטופים, והנה חצי מהם כבר חזרו בזכות המאמץ הצבאי. רק המשך הלחץ עשוי להביא לשחרור שאר החטופים, כנראה לא בלי ש"יהיה לכך מחיר והוא יכאב", כפי שאמר השבוע חבר קבינט המלחמה בני גנץ בוועידת מקור ראשון ומכון תכלית בשדרות.
לרגל הוועידה היה קשה למצוא חניה סמוך למתנ"ס המקומי, חיזיון משובב נפש בעיר שננטשה בתחילת המלחמה והתאכלסה לאחרונה מחדש. לא כל התושבים שבו הביתה, אבל רובם המכריע. גם הרכבת חזרה לפעול השבוע, אם כי רק בכיוון באר־שבע, וזה מתסכל את ראש העירייה אלון דוידי. מפקד פיקוד הדרום חושש שקו הרכבת בכיוון השני חשוף לפגיעת טילי נ"ט, ולכן אוסר את החייאת הקו לפני השלמת עבודות מיגון בשווי מאות מיליוני שקלים. דוידי רואה בכך ראיה שצה"ל טרם ניצח במלחמה. הוא דורש שליטה ישראלית מתמדת בצפון הרצועה, והדרישה הזו מתנגשת עם רשימת תנאי חמאס, הכוללת גם תביעה להחזרת תושבי בית־חנון ובנותיה לבתיהם. סינוואר, זה ברור, לא ישחרר את כל החטופים כל עוד ישראל מתעקשת להמשיך לרפיח. אולי ישחרר חלק, אך ישאיר אצלו כמה עשרות כדי שישמשו לו כחגורת מגן אנושית מפני ניסיונות חיסול ישראליים. כל עוד הוא חי או בלתי מכותר, נזדקק לנס כדי לראות את כולם חוזרים במסגרת עסקה קונבנציונלית. אם הם יחזרו במסגרת כניעה גורפת, נזדקק לנס גדול יותר כדי לשרוד.
במשמרת שלו
מעניין מה חלף בראשו של הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש (הבן) אם הוא צפה בתחילת השבוע בריאיון של נתניהו ל־CNN. ראש ממשלת ישראל הזכיר שם ש"אף אחד לא קרא לבחירות אחרי 11 בספטמבר". אפשר לנחש שבוש נעלב או לפחות השתאה. אכן, איש בארצות הברית לא הציע ללכת לבחירות בעקבות פיגועי אל־קאעידה בניו־יורק ובוושינגטון, שהתרחשו בתקופת נשיאותו של בוש, אבל אין הרבה דמיון בין נסיבות האסון ההוא, בסתיו 2001, לאלו של האסון שאירע אצלנו בסתיו 2023.
כשמטוסי בן־לאדן פגעו במגדלי התאומים ובפנטגון, בוש כיהן כמנהיג האומה האמריקנית פחות משמונה חודשים, זמן קצר מדי לקבלת אחריות מעשית על עיצוב מדיניות הביטחון הלאומית בארצו. האסון התרחש במשמרת שלו, אבל לא בגללו. כשחמאס הסתער על יישובי עוטף עזה, נתניהו הספיק כבר לכהן כראש הממשלה קרוב לשש־עשרה שנה, יותר מכל ראש ממשלה ישראלי לפניו. בין השאר הוא שלט פה לאורך כל העשור שקדם לשבעה באוקטובר, וברוב ימי העשור הנוכחי. תפיסת הביטחון הלאומית שכשלה בשמחת תורה עוצבה בתקופתו. כמעט כל בכירי מערכת הביטחון מונו על ידי ממשלות שהוא עמד בראשן. אז איך אפשר להשוות?
זאת ועוד, קיים הבדל תהומי בין שיטות הממשל בשתי המדינות, והוא מרוקן מתוכן את ההשוואה שערך נתניהו ב־CNN: אמריקה לעולם לא הולכת לבחירות לפני המועד הנקוב בחוקותיה. לטוב ולרע זו השיטה אצלה, בעיקר לטוב. אצלנו, לעומת זאת, הפעם האחרונה שבה התקיימו בחירות כלליות במועדן הייתה לפני למעלה משלושה עשורים וחצי (1988). נתניהו עצמו יזם את הקדמת הבחירות כחמש פעמים לפחות, לפי צרכיו הפוליטיים. עכשיו הוא טוען, די בצדק, שלא עושים בחירות באמצע מלחמה, אבל ברור שזה לא רק בגלל המלחמה אלא גם בגלל הסקרים. אילו הם האירו לו פנים, ייתכן שהיה מסכים לבחירות תוך כדי מלחמה.
כפי שנכתב פה בשבוע שעבר, ההתערבות האמריקנית בענייניה הפנימיים של ישראל היא חוצפה ממדרגה ראשונה, והשבוע נוספה לה האמירה שנתניהו מזיק לישראל. גם חוגי האופוזיציה פה אמורים לגנות אותה בתוקף, מטעמים פטריוטיים. עם ישראל זקן מספיק כדי לזכור איזה אסון כבד נגרם לו לפני כאלפיים שנה כשמעצמה זרה הוזמנה להתערב בוויכוחיו המשפחתיים. מאידך מותר לצפות מהימין שלא להפוך את דברי ביידן וצ'אק שומר נגד נתניהו לעילת התבצרות עיקשת וממושכת סביבו, ואפילו לא את טירוף שנאת השמאל כלפיו. למען ישראל, לא למען אמריקה, כדאי שנתניהו יפרוש בהקדם.
המשך כהונתו אכן מזיק לה. היא נראית רע כל כך תחת הנהגתו: הטבח והחורבן בדרום, יישובי הצפון שננטשו, הגירעון המבהיל בתקציב המדינה, הפקרות הלשון של כמה מכוכבי מפלגת השלטון, הקיטוב הפנימי בעם. לא הוא האיש שיוכל לחלץ את ישראל מהמשבר המדיני העמוק שפוקד אותה. סיכויי התאוששותה תלויים ביכולתה להעמיד בראשה הנהגה אחרת, ובשלב ראשון מנהיג אחר, לאו דווקא אחרי בחירות או אחרי המלחמה. אפשר גם לפני, אם נתניהו יעביר את המפתחות לבכיר ליכוד אחר. זה לא תואם את האופי שלו ואת מאוויי משפחתו, אך בלי ספק עולה בקנה אחד עם טובת האומה. מה עוד צריך לקרות כדי שאפילו אוהביו יכירו בכך? שהוא עצמו יכיר?
