פרץ נוסטלגיה וחלון זמנים שנפתח פתאום אפשרו לי לערוך השבוע ביקור נדיר בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה בירושלים. עברי הסטודנטיאלי הרחוק מאפשר לי לשוטט במבוך המסדרונות שם בלי ללכת לאיבוד. אף על פי כן התקשיתי למצוא את חנות אקדמון הגדולה לספרים, גן עדן לחובבי קריאה ולשוחרי דעת, אך לא בגלל בעיית זיכרון טרייה אלא מפני שהיא פשוט נסגרה בינתיים. התברר שאין עוד אקדמון ספרים בהר הצופים, יש רק אקדמון לצורכי כתיבה או מחשוב, ואגב גם בית קפה כמעט בכל עיקול מסדרון. בזמני היו רק שניים־שלושה בכל מרחבי ההר, עכשיו יש לפחות עשרה.
מה כן נשאר מאקדמון ספרים? אי־אלה דוכני כותרים בפאתי החנות לצורכי כתיבה, זכר לחורבן. אחד הכותרים עורר בי סקרנות עלעול: "המדריך לכתיבת דוקטורט", מאת שתי מרצות בכירות ללימודי מגדר. בשולי ההקדמה שלו נרשמה "הערה בנוגע לשפה", כדלקמן: "לאורך הספר אנחנו פונות אלייך ואליך, הקוראת או הקורא, בלשון נקבה. בחרנו בלשון פנייה זו משתי סיבות: האחת, מבחינה סטטיסטית, כיום, רוב כותבי הדוקטורט במדעי החברה בארץ הן נשים; השנייה – משום שאנחנו יודעות כי שפה מייצרת מציאות, והשפה העברית משוועת ללשון כתיבה פמיניסטית ולהנכחה של הקול הנשי… אנחנו מקוות שתמצאי את הדרך מהנה ומשמעותית ואת הספר מועיל ותומך".
ובכן, לו היה לי זמן ויצר הנכחה הייתי שוקל/ת לכתוב דוקטורט על האופן שבו השפה העברית הוכרעה במאה ה־21 על ידי השפה הפמיניסטית. היא משוועת לדוקטורט שכזה (ובעצם, אולי לדוקטורטה). כמעט כל הזכויות שמורות ליו"ר היוצאת של מפלגת העבודה, מרב מיכאלי. את המפלגה מיכאלי הרסה, אבל בתחום הלשון עשתה פלאים. שיגעון לשוני פרטי שלה התפשט כמו אש בשדה קוצים, קוצות. שדרים בכירים ושועי ארץ סיגלו לעצמם את מנהגה המסורבל להכפלת מילות ההתייחסות בצורת רבים – אזרחים ואזרחיות, לוחמים ולוחמות, אתן ואתם – תוך התעלמות מהמגדר הזכרי. לדוגמה: בדיון בענייני כלכלה באולפן טלוויזיה, המגישה אומרת לכתבת, "אנחנו רואות שהמדד עלה", כאילו שהאינפלציה היא בעייתן של הצופות בלבד. או: "אנחנו שומעות על המשבר החדש בקואליציה". האם הגברים חירשים?
שתי מחברות הספר מבקשות מהם שלא להיעלב: "לקוראינו הגברים נאמר, בואו התנסו יחד איתנו בקריאת טקסטים שפונים אליכם באופן עקיף, וראו זאת כעוד הזדמנות ללמידה ולהפנמה של אי השוויון המגדרי". אלו דברי שטות. העברית שוויונית מאוד, ובוודאי לא מקפחת את הנשים. שפתנו העתיקה, שפת התנ"ך והמשנה, מחילה את לשון רבים על שני המגדרים גם יחד, ואת לשון רבות על הנקבות בלבד. למה? ככה. האקדמיה ללשון עברית הזכירה לאחרונה בעדינות ש"צורת הזכר בעברית משמשת לא רק לזכר, היא גם הצורה שאנחנו נוקטים כשאין לנו צורך להבחין במין, כלומר היא גם הצורה הסתמית, הלא מסומנת".
ישעיהו הנביא, לדוגמה, התכוון לנשים ולגברים כאחד כשאמר "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים". לא התעורר אצלו כל צורך להוסיף מיד בסגנון מיכאלי "שרייך סוררות וחברות גנבות, כולו אוהבת שוחד ורודפת שלמונים". גם מרדכי ואסתר התכוונו לכולם ולכולן כשסיפרו במגילת אסתר כי ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. אם הטרלול הלשוני של מיכאלי ייעלם בעקבות פרישתה הקרובה לגמלאות, תהיה ליהודים עוד סיבה לאורה ולשמחה, גם ליהודיות.
