הטעות הישראלית: כל צבאות המערב החליפו גנרלים כושלים בזמן מלחמה

"לא מחליפים מפקדים בזמן מלחמה" – זו המנטרה הישראלית שחוזרת שוב ושוב מאז 7 באוקטובר. קלישאה בעלת השלכות קיומיות, וחסרת כל בסיס.

מורתנו, כרגיל, היא ההיסטוריה. נשיא ארה"ב אברהם לינקולן החליף את מפקדי הצבא הבכירים במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, עד שהגיע ליוליסס גרנט (וויליאם שרמן). שרשרת הפיטורים והחילופים כללה מינויים רבים שערך לינקולן עצמו, חלקם בתוך חודשים ספורים. את המחיר שילמו מפקדים בכירים ביותר כמו וינפילד סקוט, ארווין מקדאול, ג'ורג' מקללן, ג'ון פופ, אמברוז ברנסייד, ג'וזף הוקר, ג'ורג' מיד והנרי האלק. קצינים פטריוטים, אמיצים ומנוסים, שמבחינת לינקולן לא סיפקו את הסחורה שלמענה מונו – והכול תוך כדי המלחמה.

במלחמת העולם הראשונה פיקד שארל לנרזאק על הארמיה החמישית הצרפתית, אכזב את הרמטכ"ל ז'וזף ז'ופר, ותוך פחות מחודש הודח לטובת פקודו, לואי ד'אספרה. בערך במקביל אכזב מפקד הארמיה השמינית הגרמנית בחזית המזרחית, מקסימיליאן פון־פריטוויץ, את הרמטכ"ל הפרוסי הלמוט פון־מולטקה (הצעיר), כשהמליץ, נוכח התקפות רוסיות, לסגת מערבה. הוא הודח והוחלף בפאול פון־הינדנבורג, שעשה חיל במקומו. גם מפקד הכוחות האוסטרו־הונגריים בסרביה, אוסקר פוטיורק, לא נחל הצלחה, והוחלף בדצמבר בארכידוכס אויגן.

רק בישראל יכול אלוף לבזות שרים ששואלים שאלות בישיבת ממשלה. רק כאן יכולים קצינים שכשלו למנות את מחליפיהם כאוות נפשם

הדחות המפקדים לא הסתכמו במפקדי ארמיות ומקביליהם. מולטקה הצעיר נכשל בכיבוש צרפת, והוחלף כבר בספטמבר 1914 באריך פון־פאלקנהיין. פאלקנהיין עבר לאסטרטגיית התשה, שנכשלה, והוחלף בעצמו באוגוסט 1916 בהינדבורג. כמה חודשים לאחר מכן הודח ז'ופר הצרפתי (בבעיטה כלפי מעלה לתפקיד ייצוגי), והוחלף ברובר ניוול. בתוך חודשים ספורים הוחלף גם ניוול, לאחר שגישתו ההתקפית נכשלה.

באנגליה פתח את המלחמה הרמטכ"ל צ'ארלס דאגלס, שהלך לעולמו באוקטובר, והוחלף בג'יימס מאריי. בעקבות כישלון המבצע בדרדנלים הוא הוחלף בספטמבר 1915 במאריי אחר, ארצ'יבלד. אלא שהאסטרטגיה של הרמטכ"ל החדש לא מצאה חן בעיני הדרג המדיני בלונדון, וגם הוא הוחלף אחרי חודשים ספורים, בדצמבר, לטובת ויליאם רוברטסון.

הדוגמאות ממשיכות, והן רבות מספור. במלחמת העולם השנייה הדיח צ'רצ'יל את ארצ'יבלד וייבל מפיקוד המזרח התיכון, הציב במקומו את קלוד אוקינלק, והדיח גם אותו לאחר מכן. במלחמת קוריאה, אחרי ש"מרד האדמירלים" דוכא, הדיח טרומן את מפקד הצבא הפופולרי, גנרל חמישה־כוכבים, דאגלס מקארתור, בין השאר כדי להוכיח שכולם כפופים לדרג המדיני וחייבים לציית להוראותיו. קרוב יותר לזמננו, מייקל דוגאן, שמונה לפקד על חיל האוויר האמריקני ב־1990, פטפט קצת יותר מדי על הפלישה לכוויית והודח בידי בוש האב עוד לפני שמלאו לכהונתו שלושה חודשים.

מה שהבין אובמה

הנקודה ברורה. למעשה, הפופולריות של הקלישאה הישראלית ממש מפתיעה; מתי נכון להדיח מפקדים כושלים אם לא בזמן מלחמה, כאשר לכישלונותיהם ולחוסר היכולת שלהם יש מחיר כבד כל כך? אבל האמת הדמוקרטית העמוקה יותר היא שבעצם אין סייג לסמכות המדינאים להדיח מפקדים שלדעתם אינם מתאימים לתפקידם, במלחמה או בשלום.

הסביר זאת היטב נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה בספרו "ארץ מובטחת", כשדן בפיטורי הגנרל סטנלי מק'קריסטל, מפקד הכוח באפגניסטן. מק'ריסטל מונה אחרי הדחת הגנרל דיוויד מק'קירנן, משום שאובמה, הסביר שר ההגנה רוברט גייטס, מחפש "מנהיגות חדשה" שתביא "עיניים רעננות". זה הספיק כדי להדיח מפקד בכיר כמק'קירנן. אלא שאז העניק מק'קריסטל ריאיון ביקורתי לתקשורת, ואובמה החליט שגם עליו ללכת:

"כמו שכל מפקד צבאי אהב להזכיר לי, הכוחות המזוינים של ארה"ב תלויים לחלוטין במשמעת נוקשה, קוד התנהגות ברור, לכידות יחידות ושרשרת פיקוד קפדנית", כתב אובמה. "לא ראיתי שום דרך להחיל חוקים שונים על גנרל ארבעה־כוכבים, ולא משנה כמה מוכשר, אמיץ ומעוטר היה. הצורך באחריותיות ומשמעת מתרחב גם לסוגיות של שליטה אזרחית על הצבא…

"בכתבה שמעתי ממנו ומעוזריו את אותה אווירה של פטור מעונש שנראה שאחזה בחלק משורות הפיקוד הבכירות בצבא… תחושה שמרגע שהחלה מלחמה אסור לבקר את מי שנלחם, והפוליטיקאים רק צריכים לתת מה שהם מתבקשים ולזוז הצידה. זו השקפה מפתה… אבל היא מאיימת לשחוק את היסוד העקרוני של הדמוקרטיה הפרלמנטרית, והייתי נחוש לשים לה סוף".

מק'קריסטל הוא רק קצה הקרחון. אובמה הדיח קצינים בקצב מסחרר, כמעט מאתיים בחמש שנים, ועיצב מחדש את הצבא ברוחו הפרוגרסיבית. סקרים בצבא מעידים שאובמה היה נשיא לא אהוד בשורותיו. "טיהור הצבא", כונו ההדחות הנרחבות הללו בחלק מהפרסומים השמרניים. ועדיין, עם כל הביקורת הציבורית והצבאית, איש לא חלק על סמכותו של הנשיא לעצב מחדש את מערכת הביטחון ולהגדיר את יעדיה.

רק בישראל דרג צבאי כושל, אחרי האסון הצבאי החמור בתולדות המדינה, מקבל לא רק הגנה מוחלטת מפני הדחה מתבקשת, אלא גם את הסמכות למנות את יורשיו. קשה להיות מופתעים כשאנו זוכרים שנתניהו לא הצליח להדיח אפילו את מזכירו הצבאי, ואפילו לא ניסה לפטר סגן רמטכ"ל שטען שהחברה הישראלית, כולל חייליו שלו, מזכירים לו את גרמניה הפרוטו־נאצית.

רק אצלנו תת־אלוף יכול לספר בגאווה לפקודיו שהוא "תפס חזק" את היד של ראש הממשלה, אמר לו "תסתכל לי בעיניים", ואז דרש לו דרשות ובא אליו בדרישות. רק בישראל יכול אלוף לבזות שרים ששואלים שאלות בישיבת ממשלה. רק בארץ הקודש יכול רב־אלוף להגיד בקבינט "זו סמכותי", להוציא מהישיבה קצינים ולמנות את מחליפיו כאוות נפשו. ישראל איננה באמת דמוקרטיה פרלמנטרית. הדרג המדיני שלנו, מימין ומשמאל, נשלט על ידי עובדי מדינה לא נבחרים, מעולם המשפט ועד הדרג הצבאי.

כל זה קורה כאשר מערכת הביטחון מקבלת החלטה אחרי החלטה שמעידות על התמשכות הקונספציה הגורסת שהאיומים על ישראל מתמצים בארגוני טרור ופצצה איראנית. החשיבה הדלה, השטחית והלא מקצועית הזו, מהווה סכנה גדולה לישראל; הסכנה הזו אמנם איננה מיידית, אבל היא בהחלט קיומית. ואם לא נתחיל להתכונן אליה כבר עכשיו – וקודם לכול באמצעות חילופים מסיביים בשדרת הקצונה הבכירה והלא מתאימה – יהיה מאוחר מדי אחר כך. גם זה לקח שההיסטוריה הצבאית מהדהדת בקול.