בישיבה שבה למדתי, ישיבת הסדר די סטנדרטית שכזו, פורים היה חג עצוב מאוד. שמח, כמובן, אבל גם עצוב נורא. מה זה פורים אם לא בוכים. אנשים שותים ושותים ומשתכרים ומקיאים אפילו, ושמחים ואז, פתאום, עצובים מאוד, כמו איזה סדק שנפער בלב ופתאום אפשר לבכות בו על כל מה שלא בכינו כל השנה.
היינו ילדים. בכינו על חברים שאיבדנו (הפיגוע במרכז היה ערב פורים הראשון שלי בישיבה), בכינו על בחורות שלא רצו אותנו, על זה שלא הצלחנו ללמוד, על הגעגוע לבית, על הכל בכינו. צחקנו כמובן, אבל גם בכינו. איזה תמהיל מוזר.
ומאז פורים זכור אצלי בתור חג שמח שהוא גם חג עצוב. אני מהאלה שאוהבים את פורים, והוא החג שלהם. אני אוהב משלוחי מנות ואוהב סעודות ארוכות ואוהב לשתות ולשמוח עם חברים (מי לא, בעצם), ואוהב לרקוד ולצעוק בשירים שאני אוהב והחג הזה הוא ממש חג בשבילי, ובכל זאת בתוך החג הזה יש איזה תמהיל של עצב שהופך אותו מחג של שכחה לחג של היזכרות. לפחות בשבילי. איזו הזדמנות לפרוק את הדברים שאני מדחיק או שאין לי כוחות להתעסק בהם ביום יום.
הפיד שלי ברשתות החברתיות עסוק בשאלת החגיגה בפורים השנה. יש איזו עדלאידע בירושלים, שזה אירוע מוזר מאוד (במחילה), אבל מעבר לאירוע הזה אני מרגיש שפשוט אנשים מתהלכים עם הדיסוננס הזה בלב. מצד אחד רוצים לשמוח, מצד שני איך אפשר לשמוח. איזו מין תקופה זו לשמוח בה. והם מוצאים לעצמם כל מיני תירוצים שכאלה, כאילו השמחה שלהם היא בעצם שמחה של חברות ורעות, או שדווקא היא הדרך שלנו לנצח, ושלל דברים שהם בעצם נכונים אבל מתחת להם מסתתרת איזו מוטיבציה לשמוח, לחגוג, שצריכה איזו לגיטימציה.
וכשאני קורא את זה אני מרגיש שיש כאן איזה פרדוקס. הרי מה הסיפור. הסיפור הוא לא רק החגיגה, כי כולנו ממשיכים לחיות את חיינו ככל שאנחנו יכולים, עובדים ומגדלים ילדים והולכים למילואים (כמה מהרגעים הכי מצחיקים שהיו לי השנה היו דווקא במילואים ומול אירועים לא פשוטים). הסיפור הוא הרצון לא לשכוח את הדבר המשוגע הזה שקורה פה, ברקע. לזכור שיש חטופים, ושיש אנשים שנלחמים עכשיו, ברגע זה ממש, ושהגשם יורד עליהם על הטנקים, ושיש להם צווי מילואים לעוד שבוע. כלומר שזה בסדר, אני חושב, להמשיך. אנחנו – אלה שמתעסקים בסיפור, שכותבים על זה בפיד – רק רוצים שלא לשכוח שיש עוד עולם מקביל שקורה.
וזה הפרדוקס. כי מי שמתעסק בזה, לא שוכח. מי שלא מתעסק בזה, הוא כבר זה ששכח. כלומר מי שחושב שהכל שטויות וזה חג שמח וחייבים לשמוח בו, דווקא לו אסור לשמוח. ומי שמתלבט וחושב שלא לחגוג, דווקא הוא יכול שיחגוג. כי החגיגה הזו לא תהיה לו שלמה, היא לא יכולה להיות שלמה, כל הזמן יהיה לו את קול המצפון הזה בראש.
ובאותו העניין אני רוצה להגיד על זה שזה בסדר לא לחגוג. אנשים מתנהגים כאילו להפר את פורים יהיה הפרת סדרי עולם אבל אני חושב הפוך. זה בסדר להעביר את החג הזה בלי להשתכר, בלי ללכת לחגיגה שלא היינו הולכים אליה סתם ככה ביום יום. זה בסדר רק לעשות סעודה עם חברים, וזה בסדר לא לרקוד וזה בסדר לא לעשות רעש. זו תקופה קשה, וזה בסדר להכיר בה ולהגיד אנחנו לא יכולים לחגוג עכשיו. מותר להוריד את הווליום, ומותר לעשות חגיגה מינורית יותר. שנה הבאה נוכל לשמוח קצת יותר.
שוב אני חוזר לחגיגה בישיבה בשנה הראשונה שלי כי אני חושב שהיא רק תסמין של משהו עמוק יותר שיכול לקרות בפורים, ובו נוכל להשתמש בקרנבליות שלו בתור איזו הפלת מחיצות. להשתמש בו כדי להיפגש עם אנשים אחרים, ולהכיר באנשים אחרים, ולדבר על דברים שאינם פוליטיקה, ולהתקרב ולקרב ולחזק את עצמנו ואחרים. ולא חייבים לחגוג עם תחפושות ועם מוזיקה משוגעת בשביל זה, רק לפתוח את הלב.
