ככל שמשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו נמשך, הציבור הרחב מאבד בו עניין, ולמעשה גם בבית המשפט עצמו כבר לא קורה הרבה. שלב העדויות הדרמטיות הסתיים, וכעת עולים על הדוכן עדים חשובים פחות, שספק אם יש בהם צורך. בתוך כחודשיים צפויה התביעה לסיים להביא את עדיה, ולאחר מכן יגישו הסנגורים לשופטים בקשות להגנה מן הצדק, כלומר יטענו שאין טעם וצידוק להמשך המשפט. הדיון בבקשות הסנגורים ייארך אף הוא זמן מה, ורק לאחר פגרת הקיץ, בספטמבר, אולי תתחיל סוף-סוף פרשת ההגנה, בעדותו המסקרנת והאינסופית מן הסתם של ראש הממשלה.
השבוע התייצבה באולם בית המשפט שרת המשפטים והחוץ לשעבר ציפי לבני. עדותה נסבה סביב אירוע אחד, קצר, במעורבותה הפעילה: הדיון בוועדת השרים לחקיקה על "חוק ישראל היום" בנובמבר 2014. הוא התקיים כחודש לפני פיטורי לבני מהממשלה עם שר האוצר דאז יאיר לפיד, כשכבר היה ברור לכל מי שעיניו בראשו שמצב הקואליציה בכי רע. לפי עדות לבני, זמן קצר לפני הדיון הודיעו לה ראש הממשלה נתניהו ויו"ר הקואליציה זאב אלקין שהם מבקשים להעניק לקואליציה חופש הצבעה על הצעת החוק. ימים ספורים לאחר מכן החוק אושר בכנסת ברוב גדול בקריאה טרומית – וזה היה סופו.
עד כאן העובדות שאינן שנויות במחלוקת. מכאן ואילך – פרשנותן. לטענת לבני, היא הופתעה מאוד מהצעד שנקטו נתניהו ואלקין, משום שידעה שנתניהו מתנגד לחוק. לדבריה, בפני נתניהו עמדה דרך פשוטה לבלום את החוק, גם אילו ועדת השרים לחקיקה הייתה מאשרת אותו. נתניהו היה יכול, בעצמו או באמצעות כל שר אחר, להגיש ערר על אישור החוק בוועדה, ולא להעלות את הערר על סדר היום של הממשלה. כל עוד הממשלה לא החליטה סופית לתמוך בחוק, כל חברי הקואליציה מחויבים להצביע נגדו. ההסבר ההגיוני היחיד לכאורה לצעד המוזר, שלבני לא פענחה בזמן אמת, הוא שנתניהו שינה את טעמו בנוגע לחוק בעקבות פגישותיו החשאיות עם מו"ל ידיעות אחרונות, ארנון (נוני) מוזס. אלה הפגישות שעומדות במרכז תיק 2000, שנתניהו מואשם בו במרמה והפרת אמונים ומוזס מואשם בו בהצעת שוחד.
אם כן, בחקירה הראשית הצטיירה החלטת נתניהו בבירור כצעד בונה אמון במסגרת המו"מ החשאי והלא כשר בין מוזס לנתניהו. אך החקירה הנגדית סדקה את התמונה הזו. סנגורו של נאשם מספר אחת, עו"ד עמית חדד, הראה שנתניהו היה בימים ההם במצוקה. לחוק היה רוב מוחלט בקואליציה. יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, הצהיר מפורשות שבכוונת מפלגתו לתמוך בחוק בכל מקרה. הנהלת הקואליציה, שכונסה לפני ישיבת ועדת השרים, כבר החליטה לנוכח המצב לתת חופש הצבעה לח"כים, ונתניהו מצא את עצמו בפינה. בנסיבות הללו ההחלטה על חופש הצבעה בוועדת השרים הייתה בסך הכול דרך שלא להתבזות.
גורלו של תיק 2000 אינו תלוי רק בעדותה של לבני, אבל היא הדגימה היטב עד כמה העובדות שהאישומים נגד ראש הממשלה מבוססים עליהן נתונות לפרשנות. גם אם הסיפור הגדול שמספרת התביעה במשפט נתניהו נשמע לא פעם שובה לב, כדאי לא להסתנוור ולתת בו אמון אוטומטי, משום שחלקי הפאזל לא תמיד מסתדרים יפה.
