בשבוע שעבר הלך לעולמו רמי דותן. רמי היה סגן ראש העיר בחיפה, קצין תחזוקה ראשי בצה"ל, תא"ל במיל' ומגיבורי מלחמת יום הכיפורים, אבל עבורי רמי היה יו"ר האגודה למען החייל.
את רמי זכיתי להכיר כצעירה, כשמינה אותי לתפקיד דוברת האגודה למען החייל, ונתן לי את הזדמנות חיי לפעול לצידו ולהוכיח את עצמי, ובעיקר ללמוד ממנו כמנהל וכאדם. רמי לימד אותי בראש ובראשונה את האהבה לחיילי צה"ל. אהבה בלתי אמצעית ללא גבולות בלי שיפוטיות. האהבה של רמי לחיילים הייתה מושתת כולה על האמון שלו האמון המוחלט שהיה לו בחיילי צה"ל. הוא האמין ברמת המוסריות והערכים של החיילים, הרגיש את האהבה שלהם למדינת ישראל לרגביה ונופיה ובעיקר לאנשים שבה, וידע שאם עשו מעשה לא ראוי יש לזה הסבר. הוא סמך עליהם.
רמי ראה בחיילי צהל את ילדיו. הוא דאג להם, התרגש ממעשיהם, וקם בכל בוקר עם השאלה "מה אני יכול לעשות כדי להעניק להם סביבה תומכת ורגועה, על מנת שיוכלו למלא את המשימות החשובות שלהם". התמונה שבה רמי מוסר את האוזניות ליוני נתניהו, רגע לפני שיצא למבצע אנטבה מספרת את הסיפור כולו. "אמרתי לו 'בהצלחה בני', ונתתי לו את האוזניות כדי שיוכל להתרכז במשימה. כשהודיעו על נפילתו" סיפר רמי, "נשבר לי הלב".
ב-7 באוקטובר ליבו התנפץ. הוא כאב כל הודעה של דובר צה"ל שכותרתה "הותר לפרסום", הוא התקשה לשאת את כאב האובדן הגדול הזה ולראשונה בחייו דאג. דאג כל כך שהיה עצוב שלא יוכל להצטרף ללחימה כמו שעשה במלחמת יום הכיפורים שהיה מגיבוריה.
הוא קבר חברים רבים שנפלו בקרבות, אבל תמיד האמין שנוכל להתגבר ולהמשיך לצעוד קדימה. הוא לא פחד, והעניק לנו את הידיעה שאין שום כוח בעולם שיכול לפגוע בנו. ב-7 באוקטובר הארור כבר היה פחות בטוח שאי אפשר לפגוע בנו.
רמי, שעלה כנער מלוב למדינת ישראל, לבד ללא משפחתו, השתלב היטב במדינה הצעירה. הוא עבד וטייל ובנה ופרח, וקיבל את הזדמנות חייו כחייל ומפקד בצה"ל. וידע להעריך כבר כנער את חשיבותה של המדינה הזו. הוא הדביק אותנו באמונה שישראל היא המדינה הטובה בעולם והיא מעניקה לאזרחיה הזדמנויות בלתי נגמרות להשפיע, לעשות, להתקדם ולהוביל וב7- באוקטובר האמונה הזו קצת נסדקה.
רמי לימד אותי על דבקות במשימה ובעיקר לחשוב מחוץ לקופסא חשיבה שכל כך נחוצה בימים אלה. הוא ידע לחלום ולבצע. ובישראל שאחרי ה-7 באוקטובר זה כל כך נדרש.
הוא העניק לי גיבוי ונתן לי כנפיים שאוכל לעוף עם הרעיונות שלי לשמים, ועשה זאת כי האמין שחובתו כמפקד וכמנהל לבנות את המנהיגות הבאה. כולנו, כל מי שהיה סביבו, הערצנו אותו ועבדנו קשה רק כדי שיהיה מרוצה. הוא הנחיל לנו את ההבנה שהוא כמנהל מתווה את הדרך, ואנחנו בעיניו אלה שאמורים להמשיך את הדרך הלאה. הוא נתן לנו הזדמנות לטעות, ידע להעביר ביקורת, אבל תמיד אמר: "אני אתכם ואני אחראי, עכשיו ממשיכים קדימה".
הוא לימד אותנו ללכת עם האמונות שלנו ובז לצורך להיות פופוליסט. רמי היה איש של אנשים תמיד בגובה העיניים, שתמיד דאג לתת לכולנו חיבוק גדול חיבוק שהרגשת שהוא אמיתי. הוא היה ישר וישיר.
באופן אישי רמי עזר לי לבנות את הבסיס הערכי והמוסרי של חיי. הוא העריך את העובדה שאמרתי את דעתי גם כשלא הייתה כדעתו, ותמיד ציין בפני שהחובה שלי היא לומר את דעתי. תמיד ביקש ממני להמנע מלהתייחס לרעשי רקע להתמקד בעיקר ולהתקדם.
היום, במצבנו הנוכחי, אני בוכה על מותו של רמי ועל אובדן הדרך. אני מביטה סביב ויודעת כמה אנחנו משוועים לאנשים כמותו. אנשים שהקדישו את כל חייהם לשגשוגה של המדינה ולאהבת חיילי צה"ל, ועשו זאת במצוינות ובדבקות, והכי חשוב – באהבה ללא גבולות.
