פורים תשפ"ד – שרבים כל כך ביקשו לנסח תשובות לשאלה המצמיתה שהוא מציב: איך אפשר עד דלא ידע, איך אפשר בבלי דעת, בשעה שאת מה שיודעים אין הדעת סובלת? – הוא מיצוי חריף, אלכוהולי מאוד, של פרדוקס הזמן היהודי. זהו הפרדוקס של מי שפעם אחר פעם חוגגים את הצלתם מתהומות ההיסטוריה בזמן שזו מזמנת להם תהומות חדשים.
לכאורה יש לזה תשובה אחת: זהו פורים. כלומר, מגילת אסתר עצמה, ולא פחות ממנה ההצמדה בין פורים לשבת זכור המציינת את מחיית זכר האויב העמלקי הנצחי, היא בדיוק הערבוביה בין שמחה לכאב, בין אסוננו לששוננו. מלחמה וישועה, מרדכי, המן, עמלק ואסתר, כולם בכפיפה אחת, כולם מוזמנים למשתה משונה אחד שהוא משתה חיינו.
בימים האחרונים ראיתי נערים ונערות יושבים בתחפושותיהם ברחובות ירושלים, והם הזכירוני את האמת המחרידה והפלאית גם יחד: שום תחפושת אינה מפחידה ומבלבלת יותר מהעולם הממשי. על כן התחפושות הן בסך הכול נוסחים שונים של כל הצדדים של הקיום האנושי, שנמצאים בו שוטרים וגנבים, מלאכים ושדים – וכן, גם רוצחים ומאידך גיסא גיבורים. בעומק, שום דבר בנשף התחפושות אינו חורג ממה שעלינו להישיר אליו מבט ביומיום. למעשה, התחפושת היא מעין תזכורת למה שעלינו להתמודד עימו בעולם האמיתי. אולי זו הסיבה לכך שגם השנה תחפושת החייל כיכבה בנתוני המכירות במגזר החרדי: בסתר לב גם הם יודעים שזהו מקום שאין לו קיום בלי חייליו.
ועדיין, אף שפורים מלמדנו לשתות לחיים בעולם שבו החיים עצמם באיום מתמיד, קשה לדמיין איך נשיק כוסות זו בזו בלב קל כשאחינו משוועים לרווח והצלה ממעמקי אפלת עזה. אולי זו השעה להזכיר לעצמנו את רבי נחמן מברסלב, שדיבר בשבח מי שיש לו לב נשבר ויחד עם זאת קרא לאדם "לשמח את עצמו במה שאפשר" (ואפילו בדברי שטות).
להצליח לשמח את עצמנו במתנת הפורים שקיבלנו בירושה מהדורות הקודמים, ואף על פי כן להחזיק בקרבנו לב נשבר – זהו הריקוד העדין והקשה של פורים תשפ"ד. למען האמת, זה היה כך מעולם. יהודים תמיד רקדו וניגנו בעין דומעת כאותו כנר על הגג של מארק שאגאל.
