תוכן הצעת החוק בנושא מינוי רבני הערים לא מקומם כמו ההחלטה לקדם את חקיקתה בזמן מלחמה. הרי בקואליציה מסבירים השכם והערב שזה לא הזמן לכלום. לא לבחירות, לא לביקורת, אפילו לא לחלוקת פרסי ישראל על הישגים שאינם קשורים ל־7 באוקטובר. שקט, יורים. אבל מתברר שהאחדות יכולה להידחק לרגע כדי להחזיר לשולחן את החוק שאמור לחזק את השפעת ש"ס על מינוי רבנים בכל הארץ.
החוק נבלם לבסוף בגלל כדור השלג בתוך הקואליציה. מתן כהנא העלה סרטון זועם, אבל הבלימה הייתה דווקא של בן־גביר, גפני וקבוצת ליכודניקים. עוצמה יהודית התנגדה עוד לפני המלחמה לחוק שמחזק את סמוטריץ'; דגל התורה לא מרוויחה דבר מהידוק שליטתה של ש״ס; והמרד בליכוד היה מורכב מאינטרסים וגם מחיבור לדעת הקהל. שלישיית שיקלי־סעדה־אילוז, ששיגרה מכתב דומה נגד חוק הכבדת הנטל, פנתה שוב לנתניהו כדי שיבלום גם את חוק הרבנים. ח"כים נוספים איימו שלא יתמכו בו.
דרעי רתח על נתניהו. לפי עדי שמיעה הוא טען שזו עילה להפלת הממשלה. אבל עיקר הזעם שלו כוון לאלקין. יו"ר ש"ס משוכנע שמיירטי החוק הם אנשי תקווה חדשה – לא בגלל מינוי הרבנים, אלא כדי להזכיר לכל המעורבים שלא כדאי לדחוק אותם לאופוזיציה. האולטימטום הפומבי של סער בדרישה להצטרף לקבינט המלחמה לא זוכה בינתיים למענה. הפגישות בינו ובין ראש הממשלה לא הניבו הסכמות. נתניהו ניסה הכול – מעמד משקיף, מוזמן קבוע כמו דרעי – אבל סמוטריץ' ובן־גביר דורשים השוואת תנאים מוחלטת למה שיקבל סער. בסוף השבוע עלה רעיון יצירתי חדש בסביבת נתניהו: אם אי אפשר לצרף את סער לקבינט המלחמה, אולי עדיף לבטל אותו. ספק אם גנץ יוכל להישאר בממשלת החירום במקרה כזה – הרי התנאי העיקרי שלו לכינונה היה הקמת הפורום המצומצם. אבל סדר העדיפויות של נתניהו ברור: קודם כול סמוטריץ', בן־גביר וקואליציית ה־64, אחר כך סער, בסוף בני גנץ.
שני קטבים בסוגיית הנשיאה בנטל התכנסו לחדר אחד בפגישה בין נציגי אחים לנשק ובין מנהיג הפלג הירושלמי. אבל לשתי הקבוצות יש גם מכנה משותף: שתיהן חוסמות כבישים, שתיהן דוחפות לחידוד ההתנגשות על חוק הגיוס, שתיהן הניפו את דגל ההימנעות משירות על רקע אידיאולוגי. ההשוואה לא סימטרית. אחים לנשק שגו באופן מסוכן כשאיימו את איומיהם בגלל הרפורמה המשפטית, אבל בבסיסם הם חלק מהמחנה המשרת. החרדים, מנגד, משתמטים מכל מחשבת נשיאה בנטל. הרב צבי פרידמן היה יכול לאתגר אותם בנושא, אבל העדיף להסתפק בגעגועים למנדט הבריטי.
בבית הרב טענו שהיוזמה לפגישה הייתה של אחים לנשק. הם טענו שהוזמנו בידי בית הרב. מתברר שהתיאום החל כשאחד מהפעילים החליף מספר טלפון עם מי מאנשי חצרו של הרב במהלך הפגנה בבני־ברק. שני הצדדים סיכמו שלא תהיה תקשורת, ושניהם גם טרחו לתעד את הפגישה, ליתר ביטחון. עצם הפרסום נתקל בזעם, אולי על המציאות עצמה.
אלו קיצונים, מיהרו המסבירים החרדים למסגר את דברי הרב על הסיסמה "נמות ולא נתגייס". הרב פרידמן אכן מוביל פלג קיצוני בחברה החרדית, קהילה של כמה עשרות אלפים. אבל מול חולשת ההנהגה, יד הקיצונים על העליונה, מה גם שבמקרה הזה ההבדל הוא בעיקר טקטי. הפלג הירושלמי והמיינסטרים החרדי חותרים לשימור המצב הקיים בתחום הגיוס. הרב פרידמן, בדרכו של מייסד הפלג הרב אוירבך, חושב שדווקא הסלמה תרתיע את החילונים, אך הגישה של קבוצת הרוב, בדרכו של הרב שטיינמן זצ"ל, היא מסמוס הסוגיה לנצח.
כדאי להקשיב למילים שיצאו מלב ההנהגה החרדית הקלאסית גם תוך כדי המלחמה: המנהיג הליטאי הרב דב לנדו ניסה להסביר לארז אשל שבחורי הישיבות "הם המגינים". מאמר המערכת של יתד נאמן קבע: "לא אנחנו המשתמטים, הם המשתמטים". גם משה גפני עצמו דיבר על כך ש"במקרה הגרוע בחורי הישיבות יֵשבו בכלא".
כשאפילו הרב הראשי מאיים בירידה מהארץ בגלל הגיוס לצה״ל, מרעננת העובדה שמועמד הציונות הדתית לתפקיד הרב הראשי (האשכנזי) הבא הוא משרת מילואים פעיל. מתחילת המלחמה ועד לפני כמה שבועות, הרב מאיר כהנא, שנבחר למועמד בידי ועדת הרבנים בראשות הרב יעקב אריאל, החליף תכופות בין הפראק הרבני שמשמש אותו כאב בית הדין באשקלון ובין מדי החאקי עם דרגות הסא"ל בפיקוד העורף. זו אינה עובדה שולית אלא חלק מרכזי באישיותו: מראשוני מתגייסי ההסדר לצנחנים, מפקד פלוגת חי"ר במילואים במשך שמונה שנים, ר"מ בישיבת ירוחם שאיבדה תשעה מבניה ובוגריה במערכה. הוא רואה בשירות בצה"ל מצווה, ומחובר להוויה הישראלית באופן בלתי אמצעי.
הבחירות לתפקיד הרב הראשי נדחו, אבל מפת המועמדים לא השתנתה. ועדת הרבנים של הציונות הדתית הבהירה מראש שהחלטתה תחייב גם אם מועד הבחירות ישתנה. הרב כהנא נבחר באספה נדירה של רבנים מכל הקשת הציונית־דתית, מהרב שטרנברג מהר המור והרב יגאל לוינשטיין מעלי ועד רבני צהר והקיבוץ הדתי. הם התכנסו סביב שולחן אחד ובחרו משלושת המועמדים דווקא את הצעיר, שגבר על הרב מיכה הלוי מפתח־תקווה ועל חבר בית הדין הגדול הרב אליעזר איגרא. הבחירות המקדימות הללו נטולות תוקף חוקי, אבל מחייבות ציבורית – קודם כול את סמוטריץ', שהתחייב לרתום את כוחו הפוליטי לבחירת המועמד שיבחרו הרבנים, ושנית את המתמודדים עצמם שהתחייבו לכבד את ההחלטה ולא להתמודד אם לא ייבחרו.
בשבועות האחרונים גורמים עלומים מנסים להחתים רבנים על מכתב תמיכה במועמדות של הרב הלוי מפתח־תקווה, כאילו לא היו בחירות מעולם. כשבדקתי את העניין עם לשכת הרב הלוי נמסר לי ש"הרב יבחן את המצב אם הנושא יהיה רלוונטי כשיעמוד על הפרק". אולם הנושא עומד על הפרק עכשיו, וגם החתימה שלו שלא יתמודד עומדת בעינה. בימי מלחמה, הבחירות לרבנות נדחקות מסדר היום, אבל השבועות האחרונים חידדו את הצורך בשינוי ברבנות הראשית. אם ההסכמים יכובדו, והאחדות תהפוך מקלישאת מלחמה למילה עם משמעות, אחרי שלושה עשורים של שליטה חרדית ברבנות שוב ייבחר רב ראשי ציוני־דתי, אולי אפילו רב ראשי במילואים.
