בשבוע שעבר חגגתי יום הולדת, כן אני יודעת שבדיוק תיכננתם לשלוח לי מארז שוקולדים מפנק, אבל זכרתם שאני בלי סוכר, אז בירכתם אותי בלב. כשדיברתי עם אמא שלי היא אמרה לי שהיא גאה בי על הדרך שעשיתי בכוחות עצמי. באינסטינקט של "ותודה להוריי שהביאוני וכו'" מיד הגבתי: אמא הכול בזכותך, אבל היא התעקשה ואמרה "לא, מאז שיצאת לשירות בגיל 18 ועד היום, את חתומה על הכול". לא יכול להיות, התעקשתי גם אני (אגב זה ידוע שכח העל של נשות ויטלזון הוא התעקשות, לצד הלחצה והאבסה), אולי אני יצאתי לדרך, אבל את התרמיל אתם מילאתם לי. למדתי להיות חרוצה, למדתי להבחין בין טפל לעיקר, לסור מרע ולעשות טוב ועם כל אלו יצאתי לחיים.
בדרך כלל בטורי ראש השנה אני אוהבת להסתכל אחורה ולסכם. למנות את ההישגים הרוחניים והגשמיים של השנה שהייתה ולברך עליהם. אבל השנה אני ממש מחכה לראש השנה הבא. ואני אפילו מתכננת להיות מספיק קרובה לחלון של הבית כנסת, תוך כדי חלוקת במבה לילדים בחלק הרלוונטי בתפילה, כי אני חייבת להיות סגורה על זה שאני חתומה בספר החיים לשנה הבאה.
שני אירועים אמורים להתרחש השנה, חגיגות בת המצווה לבכורה שלי וחגיגות 40 שנה להיווסדי. ובקיצור בא לי על שנה משמעותית. עוד כח על שיש לי, הוא היכולת לא להירדם למרות שאני מתה מעייפות וכך, אני כבר מספר חודשים טוחנת לעצמי את המח – איזה תוכן אני יוצקת לשני האירועים הללו. לפני 12 שנים, כשהיא נולדה, היה לי חשוב שנגבש לנו טקס זבד הבת, לא ידעתי שמאז אזכה לערוך אותו עוד שלוש פעמים. הפעם הראשונה הפכה להיות המסורת של אחיותיה והיה מרגש, ברוך ה', כל כמה שנים להיות מוקפים במשפחה (שכל הזמן צמחה) וחברים (שכל הזמן צמחו) ולעשות את אותו הדבר. אותו הטקס, אותו הטקסט. המסורת שלנו.
העניין הוא שלבת שלי המהממת – שצמחה להיות נערה מקסימה עם עיניים גדולות וחכמות – יש דעה ורצונות. ואני עכשיו מתחילה להתבלבל איפה נגמר הרצון שלי ומתחיל הרצון שלה. איך אני אגלה מה הרצון שלה, בלי "לשתול לה רעיונות", איך אהיה בטוחה שהיא לא מנסה לרצות אותי, אלא ממש ממש מחוברת לעצמה. ושאלה נוספת, האם כבר הבשיל הזמן לתת לרצונות שלה מקום, או שמא, עדיין מותר לנו ההורים לנסח את הטקס הבא של אחת מתוך ארבע בנותינו. טקס שיהפוך גם הוא למסורת ויהיה משמעותי לנו ולכל המשפחה. אני רוצה שאנחנו ניתן את המסגרת ובתוכה היא תוכל להיות ב־100% היא. בסוף זהו טקס מעבר, מילדה לנערה. מבת יהודית ליהודיה. אני רוצה לזכור שעם כל הרצון שלי "להתנפל" על שנת בת מצווה מלאה בתוכן וכבר מתחילה להוריד ערכים שלמים בוויקיפדיה, לזכור שאת הכלים האמיתיים לחיים נותנים כל השנים. התרמיל איתו היא תצא בגיל 18 לא תלוי כולו בדף מקורות שבועי שבא לי להכין לה.
אני חושבת על שנת "עד הארבעים" שלי. שיש בי המון רצונות מה יהיה בה. אני רוצה לפגוש אנשים ונשים מעוררי השראה, אני רוצה ללמוד. להתרחב. אני רוצה לעשות טוב, להתנדב ולנדב. לתרום זמן ושכל וכסף. וגם להתמלא.
גבולות, בקיצור. תוך כדי כתיבה אני מבינה מה אני רוצה מהשנה הזאת. ללמוד גבול והפרדה. מה שלי ומה שלה. עוד גבול שאני כמהה ללומדו הוא החיצוני והפנימי. מה באמת ומה לא. שהרי אין לי רעיון שלא מגיע עם האשטאג ייעודי, אותו סימון שמיד יהפוך לאות ההיכר של הפרויקט הבא. ואז אני מקשה, למה את רוצה לחלוק עם כל העולם את התהליכים שלך. והאם זה מוזיל את המשמעות האמיתית שהם עבורך. האם אני מסוגלת לצאת לדרך לבד ולא עם קהל? אבל באמת שזה כיף להרגיש שאתה עושה גם בשביל עצמך ושזה גם נותן לאחרים. בטח אם יש בזה משמעות ושמחה.
האיש שלי כל הזמן אומר: "שמחות צריך לעשות, הצרות באות לבד". ואולי זה הזמן להפסיק לדסקס כל הזמן, ופשוט לצאת לדרך ולהוציא לפועל ולא לפחד. לסמוך על עצמי ועל המציאות ועל ריבונו של עולם, שאנחנו מספיק רגישים ומרגישים לאיפה האחד נגמר והשני מתחיל. איפה החיצוני והפנימי יכולים להתחבר ולהביא לטוב. איפה המשפחתי והאינדיבידואלי יכולים להביע את עצמם ביחד.
אז שתהיה לנו שנה טובה, של ביחד ובנפרד, של חומר ורוח. ושאת הכול נצליח לעשות במשמעות ובשמחה.
