אף פעם לא הבחנתי בקשר המילולי בין הפועל "בזז" ובין המילה "בוז". עד השנה צמד המילים "ושללם לבוז" לא נשמע לי כמו משהו שאני יודע לדמיין.
כמה משפילה היא הביזה. כמה חוסר אונים יש בה, כמה חוסר צדק חשוף וצורם. הפגיעה המתועדת שראינו בשבת השחורה הייתה בעלת כמה שכבות של רוע. אחרי שדמנו הותר באופן קשה כל כך הגיע תור הבוזזים שהגיחו מהגדר הפרוצה. להשמיד, להרוג ולאבד, ואחרי כל זה – ושללם לבוז. הם הגיעו כדי להשלים ולמצות את ההשפלה.
הביזה היא גניבה שמסירה מעליה את הבושה וההסתרה של לקיחת משהו שאינו שלך, ומשלבת במקומם מרכיב אלים ומתאכזר. הבוזז לא מתגנב, לא ממהר, אלא נכנס באין מפריע. הוא לא מנסה לטשטש את עקבותיו. הוא אינו חושש להיתפס. הוא "בעל הבית" עכשיו. הוא כאן כדי לגזול מהקורבנות שלו את מה שהיה שייך להם. את חייהם, אדמתם ורכושם. הוא קר ואכזר, ועושה זאת בביטחון מוגזם: באור יום, לעיני מצלמות האבטחה, בשידור חי ברשתות החברתיות.
כולנו ראינו איך נבזזנו. ברמה החומרית הם לקחו מכל הבא ליד. טרקטורים ומכוניות, חנוכייה מכסף, מכשירי טלפון, ארנקים, פרטי לבוש. אבל מעשה הביזה הוא אפילו עמוק יותר. כולנו נבזזנו בעודנו בביתנו. תחושת השקט והביטחון נבזזה מאיתנו. אנשינו נלקחו מאיתנו באין מפריע. כבודנו נבזז. אדמתנו הייתה להפקר.
צמד המילים "ושללם לבוז" מוחשי מדי השנה. הפצע פתוח. אנשינו עדיין שם. חיילינו נלחמים ומחרפים את נפשם כדי להשיב לנו את מה שנלקח. השנה למדנו כיצד זה נראה שאנחנו על אנשינו, בתינו, ארצנו ושללנו – היינו לבוז. תשובתנו היא להשיב אלינו את מה שנלקח מאיתנו ושייך לנו.
