לצד האמירה המוסרית הנחרצת המגולמת בדברי משה רבנו, "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה", עיסוק רציני בגיוס החרדים מחייב להביט במציאות כפי שהיא, בלי לרמות את עצמנו. אחד הטיעונים החרדיים הנפוצים בדיון אומר שמדינת ישראל לא באמת מעוניינת לגייס אותם, ואכן, לפי המעשים ולא לפי הדיבורים, כנים דבריהם. מדינת ישראל הרשמית שותפה בפועל זה שנים רבות לשקר המוסכם שמאפשר לא לגייס חרדים, גם את אלה שכולם יודעים שתורתם איננה אומנותם. זרועותיה הרשמיות של המדינה מכירות היטב את הנתונים, ובוחרות לשתף פעולה עם ההימנעות מגיוס בני המגזר החרדי.
הדוגמה הטובה ביותר לכך היא תופעת "הישיבות לנושרים". ראשיתו של המפעל בכוונות טובות מכל הצדדים. מאז שנות השבעים, ויש שיאמרו עוד קודם לכן, הפכה החברה החרדית ל"חברת לומדים" (ביטוי שטבע חוקר החברה החרדית פרופ' מנחם פרידמן, והפך בשנים האחרונות לשגור גם מחוץ לכותלי האקדמיה; לאחרונה אפשר לשמוע אותו אפילו בפי דוברים בני המגזר החרדי עצמו). משמעות המהפך הזה הייתה שהמסלול הטבעי ולמעשה היחיד לצעיר חרדי שמבקש להמשיך להיות חלק מההחברה שגדל בה מבוסס על לימודים בישיבה עד לחתונה, ולאחר מכן לימודים ב"כולל" עד 120. המסלול הוא בלעדי, אין לו תחליפים, ומי שעוזב אותו נאלץ לוותר לעד על מעמדו כ"בן תורה" ולהידחק לשולי החברה.
דא עקא, זוהי דרך חיים מאתגרת מאוד. כבר חז"ל הכירו בכך. במדרש קהלת על הפסוק "אדם אחד מאלף מצאתי" מוסבר כי בנוהג שבעולם, מתוך אלף ילדים שנכנסים ללימוד מקרא רק עשרה, אחוז אחד בלבד, מסוגלים ללמוד כדבעי. גם אם נצא מנקודת הנחה שדברי המדרש הם גוזמה, ברור שלימוד תורה מעמיק כדרך חיים, ששיאו בלימוד התלמוד, אינו מתאים לכל אחד. אז איך משאירים בישיבות בחורים צעירים שלימוד התלמוד אינו אורח החיים שמתאים להם? הפתרון נמצא בדמותם של מוסדות ברוח ישיבתית, שהחלו לצוץ בשנות התשעים במטרה לתת מענה מכיל, ברוח החברה החרדית, לצעירים שאינם לומדים, ולשמור עליהם בתוך המסגרת לפחות עד גיל הנישואין, בהנחה שזוהי התקופה הרגישה שמעצבת את דרכו של אדם. ההנחה הייתה שגם אם בפועל מעט מאוד שעות ביום יוקדשו ללימוד תורה (לרוב כשעה-שעתיים), עצם השייכות למסגרת חרדית בשנים הללו תעשה את שלה.
מטבע הדברים, למוסדות הללו הגיעו צעירים שחיי אברך בכולל לא התאימו להם, וממילא עלתה השאלה במה יעסקו לאחר שיינשאו ויעזבו את הישיבה. בתחילה השאיפה הייתה להכשיר אותם לעיסוק במקצועות "דתיים": מוהלים, שוחטים, סופרי סת"ם וכד'. מהר מאוד התברר שהביקוש לידיים עובדות במקצועות האלה מוגבל, ושאופי הצעירים לא בהכרח התאים לעיסוק דווקא בתחומים הללו. במקביל החלה מדינת ישראל לחפש אפיקים להעלאת שיעור התעסוקה במגזר החרדי, ובהמשך גם להעלאת איכות התעסוקה.
אלא שתעסוקה איכותית תלויה בהכשרה מקצועית איכותית. השידוך המתבקש לא היה מיידי, אבל בתוך כמה שנים הוא התרחש: מדינת ישראל הרשמית החלה להשתתף במימון מיזמים שמטרתם מתן הכשרה מקצועית לצעירים חייבי גיוס שהצהירו שתורתם אומנותם, ומשתייכים למוסדות ברוח ישיבתית. בזמן שהותם בישיבה, המדינה לא רק איננה מגייסת אותם, אלא אף נושאת בפועל במימון הכשרתם המקצועית. בבסיס המהלך הזה עמדה ההנחה שצה"ל מסוגל להסתדר בלי הצעירים הללו, ולכן מוטב שלפחות ישתלבו בשוק העבודה. וכך, העמדה הרשמית של המדינה היא שמי שתורתו אינה אומנותו חייב בגיוס; אך זרועותיה הרשמיות ניהלו ועדיין מנהלות מדיניות שונה.
כעת מדינת ישראל חייבת להחליט מה היא רוצה, ולעמוד מאחורי החלטותיה. האם היא באמת מעוניינת בגיוס חרדים, או שהיא מעדיפה להתמקד בשילובם בשוק העבודה? המשך הדיבור בשני קולות רק ינציח את העיוות המתמשך.
