איך לא חוזרים לשיח השנאה והקיטוב של שישה באוקטובר? לשאלה הזו אין תשובה טובה, שכן פוליטיקת הזהויות שתדלקה את הקיטוב לא מוגרה במלחמה, ואויב חיצוני משותף איננו מספיק כדי לייצר סיפור משותף חיובי שיהיה עמיד גם בימות שלום. אבל כן, לשאלה הזו יש מענה פרקטי זמני, סוג של פלסטר שנוצר מאילוצים מעשיים.
ישראל יצאה למלחמה והדרג הפוליטי הבין שאי אפשר לנצח בה בלי ממשלת אחדות לאומית, ובלי מוכנות להניח בצד את הסוגיות השנויות במחלוקת ולהתמקד בנושאים שיש לגביהם הסכמה. תקופת הביניים הנוכחית הפכה אפוא לניסוי מעניין בתנאי מעבדה: מה קורה כשאנחנו מושכים את הזמן ומחליטים לא לגעת בנושאים השנויים במחלוקת. בהקשר הזה, עכבר המעבדה המסקרן ביותר הוא הוועדה לבחירת שופטים.
מבחינת הימין הוועדה הזו התחילה על רגל שמאל. הרכבה היה הגרוע ביותר זה שנים: הממשלה, שתכננה שנציגי הכנסת בוועדה יהיו מטעמה, או לפחות לא לעומתיים לה, הסתבכה עם האמביציות האישיות של טלי גוטליב וקיבלה את נציגת יש עתיד קארין אלהרר; לראשות לשכת עורכי הדין נבחר נציג המחאה עמית בכר; וכך מצא עצמו מחנה הרוב בישראל במיעוט מזהיר בוועדת המינויים החשובה בישראל: שלושה חברים בלבד מתוך תשעה.
לבנת דימון־אבני: "צריך להסתכל על השיח עם סעודיה גם בצורה פרקטית. יש לנו הזדמנות שאסור להחמיץ, כולל בנייה של קואליציה אזורית מול איומים משותפים"
שר המשפטים לוין החליט בתגובה שלא לכנס את הוועדה, אבל כשהעתירות לבג"ץ החלו לרשרש באוזניו הוא הבין שלא לעולם הוא יוכל להקפיא את המצב ושמשהו חייב לקרות. הפתרון היה הסכמה בסיסית שאליה הגיע עם ממלא מקום הנשיאה, השופט עוזי פוגלמן. תמציתה: תרומת הוועדה ללכידות הלאומית תהיה מינויי שופטים בהסכמה בין המחנות.
פוגלמן עמד מאחורי ההתחייבות שלו והכריז בישיבה הראשונה: "אני רוצה לברך שהחיינו. אנו בשעת רצון, בשעת אחדות, בשעת משבר לאומי שצריך להוליך אותנו לעבודה ברוח טובה והסכמות". הוא הדגיש כי "אני לא רוצה שנכפה על השר משהו", הוסיף פוגלמן. השופטת דפנה ברק־ארז העירה שאם התהליך יהיה סדור ומקצועי, התהליך עצמו ייצר הסכמות. חברת הוועדה מטעם לשכת עורכי הדין, אילנה סקר, טענה שהיא חברה בוועדה כבר תשע שנים ו"הדברים נעשים בהסכמות". בימים האחרונים יש סימנים לכך שמחנה השופטים והשמאל מתחרט על ההצהרה הזו; נגיע לזה בהמשך.
מה המשמעות של האסטרטגיה הזו? בראש ובראשונה ששום צד לא יקדם את הכוכבים שלו. שופטים ימונו על בסיס מקצועי, והם צריכים להיות "אפורים" פוליטית. שופט צבוע פוליטית לא יקודם במערכת.
הפיצוץ הראשון אירע סביב שאלת קידומה של סגנית נשיא בית משפט השלום בחיפה, השופטת טל תדמור־זמיר, שמתייחסת ללינצ'ים כאל עבירות תנועה, בעייתי במיוחד. פעם אחר פעם פסקה תדמור־זמיר פסקי דין מקילים מאוד לפורעים ערבים שהשתתפו בלינצ'ים נגד יהודים בימי "שומר החומות". שופטי המחוזי הפכו פסיקות שלה ומתחו עליה ביקורת נוקבת.
כך למשל כתבו השופטים אבי לוי, עידית וינברגר וערן קוטון, כשהפכו פסק דין מקל של תדמור ־זמיר: "על מערכת אכיפת החוק לסייע בשימור ערכי קדושת החיים ושלמות הגוף והרכוש, ולסייע בשימור וביצירת תחושת הביטחון בקרב חברי הציבור. עליה לתרום תרומתה לשימור ריבונות המדינה וערכי שלטון החוק ולהגן על מי שעיסוקו בביטחון הציבור ושמירה עליו. הדרך לעשות כן", הבהירו השופטים, "היא על ידי הטלת עונשים הולמים, עונשים אשר יש בהם כדי לשדר מסר ברור וחד; מסר של גינוי והסתייגות תקיפה מהמעשה; עונשים אשר יהא בהם כדי להרתיע הרתעת אמת. הרתעת המוני המשתתפים בהתפרעויות, צריך שתושג על ידי החמרה ממשית בענישתם של אותם אלו שהובאו לדין".
מבחינת נציגי הימין בוועדה – ח"כ יצחק קרויזר, השרה אורית סטרוק והשר לוין – אין מקום לקידומה של שופטת המגלה חוסר אחריות לאומית בימי משבר. בוועדה היה רוב לקידומה של השופטת השנויה במחלוקת, אבל לוין הבהיר שאם חברי הוועדה יתעקשו לקדם אותה הישיבה תינעל בלי הצבעות כלל, ובסוף הוחלט לקדם שופטים אחרים.
התקשורת, העוקבת באדיקות אחרי כל תזוזה בוועדה, יצאה מגדרה. הארץ וידיעות אחרונות פרסמו מאמרים נזעמים, ופוגלמן מיהר לפרסם מכתב תגובה. "ביחס לפרסומים שונים מהיום שלפיהם הוועדה לבחירת שופטים נמנעה מקידום מועמדת 'בשל כך שהיא אינה לאומנית מספיק', אבקש להזכיר כי כלל 15 לכללי השפיטה קובע סודיות על האמור בדיוני הוועדה, ומשכך לא ניתן להתייחס לדברים שנטען כי נאמרו. לצד זאת ונוכח חומרת הדברים שפורסמו, מצאתי להבהיר כי אין שחר לפרסומים שדברים מסוג זה השפיעו על ההחלטה שהתקבלה. שופטי ישראל עושים וימשיכו לעשות את מלאכתם במקצועיות, ללא מורא וללא משוא פנים ובהתאם לדין".
חופש ביטוי בררני
הפיצוץ הבא היה סביב קידומה של ג'ויה סקפה־שפירא מהשלום למחוזי בירושלים. לסקפה־שפירא יש היסטוריה ארוכה של יחס סלקטיבי לעבירות חופש ביטוי. בקיץ 2014, בתקופת אירועי שובו אחים וצוק איתן, נעצר חשוד פלסטיני שפרסם דברי הלל ושבח לשהידים, והסתה לרצח יהודים. השופטת שחררה אותו למעצר בית בטענה שהוא "הביע חרטה וצער". המחוזי הפך את החלטתה תוך קביעה שמדובר בעבירות חמורות עם אפשרות ממשית להניע אחרים לבצע פיגועים, ושאין בחלופת מעצר כדי לאיין את המסוכנות, במיוחד כשאי אפשר לפקח עליה בשל מקום מגורי החשוד.
ביולי 2015 הגיעו לאולמה שני נערים יהודיים שקראו "אללה אכבר" ברחבת הכותל, במחאה על כך שפלסטינים צועקים "אללה אכבר" בהר הבית ואינם נעצרים. סקפה־שפירא הוציאה נגדם צו הרחקה מהכותל בנימוק שמדובר ב"מעשה שעלול לעורר מהומה ואף אירוע אלים". זאת בניגוד לקריאות הזהות של הפלסטינים, שביחס אליהם קבעה כי "קריאות אללה ואכבר ותכביר אינן עבירה פלילית, אף אם הן נאמרו בשטח הר הבית ואינן ערבות לאוזנו של העורר".
בדצמבר אותה שנה, בעיצומה של אינתיפאדת הבודדים, הובא לאולמה של סקפה־שפירא עורך דין בשם טארק ברגות, שכתב בפייסבוק דברי שבח והלל על מחבל. כבודה שחררה אותו בטענה ש"מדובר רק בדברי שבח והזדהות ולא בקריאה מפורשת לבצע פיגועים". באותו חודש שלחה השופטת למעצר עשרה חשודים בהשתתפות ב"חתונת השנאה", על אותו סעיף חוק בדיוק. אגב, העו"ד המסית שהשופטת שחררה בעילה של חופש ביטוי בדצמבר 2015, ביצע סדרת פיגועים שהחלה בנובמבר 2016. הוא הורשע בשנת 2019 ונשלח ל־13 שנות מאסר (לאחר הסדר טיעון).
בשנה שעברה עלתה השופטת שוב לכותרות כאשר הרשיעה את לוחמת מג"ב אוריאן בר־כליפא באשמת תקיפת ערבייה בירושלים, וגזרה עליה שמונה חודשי מאסר. בנובמבר האחרון דנה השופטת בעניינם של ערבים שעבדו בתחנת דלק בירושלים והיללו את הטבח במשתתפי מסיבת נובה. היא שחררה את החשודים ממעצר, בטענה שמדובר בעבירות ביטוי מדרג נמוך, גם ההחלטה הזאת נהפכה מאוחר יותר בבית המשפט המחוזי.
מבחינת נציגי הממשלה, המקרה של סקפה־שפירא חמור יותר מחוסר האחריות הלאומית שגילתה תדמור־זמיר. כאן מדובר בחוסר קוהרנטיות ובעוול מסוג איפה ואיפה. כשההכרעות נקבעות לפי המוצא הלאומי של החשוד, אי אפשר לשכנע את הציבור שבית המשפט חותר לצדק.
במחוזי בירושלים יש שמונה תקנים פנויים, ועל שבעה מהם יש הסכמות. שני הדיונים האחרונים הגיעו למבוי סתום מכיוון שמחנה השופטים־שמאל לא הסכים לוותר על סקפה־שפירא. בדיון הקודם עוד יכולנו להתפשר, העירה דפנה ברק־ארז בדיון האחרון, אבל "אחרי ששמה הוכפש בתקשורת אי אפשר לא למנות אותה". סטרוק השיבה לברק־ארז שהשם של המועמדת נמצא בתקשורת הרבה שנים, ותמיד באותם הקשרים שליליים. לא הדיון על קידומה יצר את הבעיה.
אירוע נפיץ נוסף שנדון בוועדה הוא "ועדת השניים". כידוע, שלושה שלבים במינוי שופטים: מילוי מאגר מועמדים דרך מרכז ההערכה וועדות המשנה, העלאת שמות מהמאגר לרשומות (על ידי השר, הנשיא או שלושה חברי ועדה), ובחירה סופית מתוך הרשומות. ועדת השניים שהוקמה בידי דורית בייניש מייעצת לנשיא אילו שמות להעלות מהמאגר לרשומות. אבל בדיון שנערך על מועמדת מסוימת העיר פוגלמן שהוא יסכים למנות אותה רק אם ועדת השניים תמליץ עליה. המשמעות היא שהוועדה מכתיבה לשופטים לא רק את השלב השני אלא גם את השלישי. כלומר, השופטים הם חותמת גומי להחלטות של ועדה לא נבחרת.
פוגלמן הסתייג מדבריו שלו והצהיר כי "כל אחד מחברי הוועדה צריך לפעול לפי שיקול דעתו, בלי להתחשב בעמדת הגוף שמטעמו מונה". תביעתה של סטרוק להשתתף כמשקיפה בראיונות שוועדת השניים עורכת למועמדים ונדחתה, ובינתיים אין הסכמות על סמכויותיה של ועדת הצללים הזו.
מחנה השופטים־שמאל מגלה סימני חרטה על עקרון "מינויים בהסכמה". "אני רואה שחזרנו לשישה באוקטובר", העירה ח"כ קארין אלהרר לח"כ שמחה רוטמן כאשר הוא הרים את קולו בדיון בוועדת חוקה השבוע. "אנחנו כבר לא במלחמה ואין צורך בהסכמות, אז אולי גם בוועדה לבחירת שופטים אין צורך בהסכמות".
לאסטרטגיית ההסכמות יש מגרעות ויש מחירים: אי אפשר להתעלם לנצח מנושאים שנויים במחלוקת (חוק הגיוס למשל); בעולמות המינויים, העבר מלמד ששופטים לאומיים מעולים לא קודמו משום שהתקשורת החליטה לשרוף אותם; ובאופן כללי השמאל נוטה לא פעם שלא לכבד את כללי המשחק (ע"ע הסירוב למנות שופטים מוסכמים למחוזי בירושלים). אבל אחרי הכול זו הדרך היחידה לנהל מדינה בימים של משבר לאומי, וחשוב מכך – זה עובד בשטח. עם כל המחלוקות, הוועדה מינתה 43 שופטים. זה הרבה מאוד.
