היציאה מתחנת הרכבת הקלה שאול המלך בתל־אביב נמצאת במזלג דרכים. אחת מהן מובילה לרחוב שאול המלך בואכה אבן גבירול, האחרת לדרך מנחם בגין וצומת קפלן. הגענו לשם מפתח־תקווה במוצאי השבת שעברה כדי להשתתף במיזם שהחל לפני כחודש בכיכר החטופים: בסיום העצרת הקבועה שמארגן המטה לשחרור החטופים מתקיים אירוע "נפגשים ושרים תפילה", שגם הוא כמובן מוקדש לשחרור 134 חטופינו בעזה.
אחרי העלייה במדרגות הנעות יצאנו לאוויר התל־אביבי ועמדנו במזלג הרחובות. הקולות מההפגנה בקפלן ומההפגנה ליד שער בגין בקריה נשמעו היטב. לרגע הרגשתי כמו רבקה אמנו במדרש המפורסם, שבו שני גויים מתרוצצים בבטנה – האחד מושך לבית הכנסת והשני למקום עבודה זרה. בלי להשוות כמובן הפגנה כלשהי לעבודה זרה, עמדתי שם והרגשתי בעיקר עצב גדול. שתיים או שלוש קבוצות של אנשים שרוצים את אותו הדבר לא מסוגלות להיות באותו מקום יחד, ומתפצלות. התחושה התחזקה כשהגענו לכיכר החטופים. מאות או אפילו אלפי החילונים שהיו שם עד לפני כחצי שעה והשתתפו בעצרת המרכזית התאדו להם, ונותרו כמה מאות דתיים ודתיות. הבטתי סביב והרגשתי כמו בפעולה של בני עקיבא מינוס הצ'ופרים. שום חילוני לא נראה במקום.
אם היה מדובר בשעה של תפילה, קריאת מזמורי תהלים וברכת כוהנים לסיום, עוד הייתי יכול להבין. אבל שולי רנד עלה לבמה ושר במשך כמעט חצי שעה. בני משפחות חטופים עלו לדבר. כשהרב תמיר גרנות, שבנו נפל במלחמה, סיים לשאת דברים, הוא ביקש מהקהל להצטרף לשירה – לא של "אני מאמין" אלא של "לו יהי" של נעמי שמר. כל חילוני שאינו סולד מנוכחות של דתיים רק כי הם דתיים, ודאי מסורתיים, היה מרגיש בבית בעצרת הזאת. אבל זה לא קרה. החילונים שהחליטו להישאר באזור הפנו את גבם לעצרת הדתיים – שהוקדשה כולה לשחרור החטופים ולא לשום דבר אחר – והלכו להפגין ברחוב המקביל.
בטור הראשון שפורסם כאן אחרי הטבח הנורא בשמחת תורה קראתי לבנימין נתניהו ולכל ממשלת ישראל להתפטר (גם לראשי הצבא, אבל זה כבר דיון אחר) מיד בסוף המלחמה. לא ניכנס כרגע לשאלה שהפכה לפילוסופית, מתי נגמרת המלחמה ומתחילה הלחימה, אבל נדמה שברור לכולם שאנחנו מתקרבים לרגע שבו המלחמה בעזה, כפי שהכרנו אותה, תסתיים. רגע, אבל נשארה רפיח, אתם ודאי אומרים. הכניסה לרפיח אכן נדרשת וחייבת לקרות. למעשה, הצבא כבר הגיש כמה פעמים תוכניות לכיבושה, וכל שצריך הוא החלטה של הדרג המדיני, כלומר החלטה של בנימין נתניהו. וככל שהזמן חולף ואין כניסה לרפיח מתגבר החשש שנתניהו שומר את רפיח כקלף מיקוח פוליטי בידיו במטרה לא לסיים את המלחמה. נתניהו מומחה בדחיית הקץ, את זה יגיד לכם כל מי שעוקב אחרי האיש בעשורים האחרונים. בדרך כלל זה היה חלק מסוד הצלחתו, כי מרוב דחיינות הכלב בסוף מת או שהפריץ סיים שתי קדנציות של כהונה. הפעם עושה רושם שהדחיינות הזאת היא לרועץ לכולנו, אולי למעט נתניהו וקואליציית ה־64 שלו.
נתניהו צריך ללכת הביתה. כן, גם ראשי הצבא, אבל קודם כול נתניהו. מסיבה אחת פשוטה ששום דף מסרים לא יוכל לטשטש: במשמרת שלו כראש הממשלה, שנמשכת לסירוגין כבר 16 שנה, אירע האסון הגדול ביותר לעם היהודי מאז השואה. זה הכול. וכדי ליצור תנועה אזרחית ופוליטית שתגרום לדבר המוסרי והצודק הזה לקרות, הכוחות צריכים להיות מאוחדים. כדי שהכוחות יהיו מאוחדים, הקצוות המפלגים חייבים להישאר בבית ולסתום את הפה. ציוצים כמו זה של שקמה ברסלר השבוע – "חבריי בציונות הדתית, האם המתקפה של סמוטריץ׳ (ראש מפלגת הציונות הדתית) מקובלת עליכם? אם לא, מה בכוונתכם לעשות? מדגישה: לעשות. לא להגיד. לעשות" – לא עוזרים. להפך, הם מרחיקים. רוב המגזר הדתי לאומי סולד מראשי המחאה, מהסגנון שלהם, מהחיבור לשמאל הקיצוני המטורלל בואכה שושקה ושות'. הוא חש שמטרתם הייתה ונותרה להפיל את שלטון הימין, ורק הסיבה משתנה – פעם אלה תיקי נתניהו, פעם סגרי הקורונה, פעם הרפורמה המשפטית ועכשיו טבח שמחת תורה. בקרב בין קיצוני "רק לא ביבי" לקיצוני "רק ביבי", מי שסובל הוא הדשא שלרגליהם, להלן רוב הציבור הישראלי.
הכוחות המרכזיים והמתונים חייבים להתאחד כדי לרפא את מדינת ישראל. מתנגדי נתניהו בשמאל חייבים להבין שמבחינה מספרית נטו אין להם שום סיכוי להשיג את המטרה הזו משמאל, תוך ניכור חלקים בימין ובציונות הדתית. נכון, קשה להתאפק כשאתה כל כך בטוח בצדקת דרכך, אבל תראו למה הבאתם עם הזעם הקדוש שלכם: בדיוק לתוצאה ההפוכה. הימין צופף שורות והביא ניצחון גדול בבחירות, שהביא להקמת הממשלה הנוכחית. אז כן, תסתמו את הפה ותמחקו את חשבון הטוויטר. הרכינו ראש על הקרע הנורא שהובלתם פה בשנה שעברה, לפני 7 באוקטובר, ותצטרפו לציבור גדול ומתון מימין, שבסופו של דבר הוא היחיד שיכול לגרום לשינוי פוליטי.
הצעד הישים ביותר צריך להיעשות במוצאי שבת בכיכר החטופים. אל תפגינו בקפלן, אל תניפו שלטים מפלגים, אל תחסמו כבישים. פוליטית – אבל בהחלט לא רק – עדיף הרבה יותר לשמוע את שולי רנד שר במשך חצי שעה.
