"מי שיש לו פטיש רואה בכל בעיה מסמר" אומרת הקלישאה, וזו הסיבה שבעטיה שתי קבוצות בחברה מאוד אוהבות חוקים: פוליטיקאים ומשפטנים. שני סוגי האנשים הללו אוהבים מאוד לחוקק, ומאמינים שחוקים הם הדרך הטובה ביותר להשפיע על המציאות ועל התנהגותם של בני אדם. זו כנראה הסיבה שגם המערכת הפוליטית וגם המערכת המשפטית, כל אחת מהן בדרכה שלה, מייחסות משקל רב כל כך לשאלות חקיקת חוק הגיוס.
טיוטות החוק מטרידות מאוד את המערכת גם מסיבה מעשית – הרצון של הקואליציה להמשיך לתקצב את הישיבות על אף פקיעת החוק הקודם. אולם, מעבר לזה, לנוסח החוק מיוחסת משמעות כמעט מאגית, כאילו בו תלויה באמת השאלה האם תצליח מדינת ישראל להביא להעלאת שיעור המתגייסים מקרב בני החברה החרדית. אמנם החוק באמת חשוב, אך השפעתו על שאלת הגיוס בפועל כמעט מינורית.
אם מדינת ישראל רוצה לגייס את בני החברה החרדית היא צריכה בראש ובראשונה לרצות בכך ולהגדיר את הגיוס כיעד מדיניות מרכזי. למרבה הצער, במבנה הקואליציוני הנוכחי שבו המפלגות החרדיות הם בורג מרכזי ביותר, הסיכוי שהגיוס יהפוך ליעד מדיניות אמיתי, כזה שכל חלקי המערכת עושים את מה שנדרש על מנת לקדם אותו, אפסי. אך גם בעולם דמיוני בו הקואליציה לא תקשה על הגשמת היעד, ישנם דברים רבים שצריך לעשות כדי לאפשר את הרחבת מעגלי הגיוס.
הצעד הנדרש הראשון הוא יצירת מסגרות הכנה לגיוס. זה נשמע רעיון מוזר לאוזן ישראלית רגילה, משום שהישראלי הממוצע אפילו בלי לשים לב מתחיל להתכונן לגיוס לצה"ל מגיל קטן מאוד, הכנה שכמעט לא קיימת אצל בני המגזר החרדי. לצעיר חרדי רגיל לא היה אח בצנחנים ולא דוד בתותחנים, ולכן הוא לא שמע סיפורי צבא סביב שולחן השבת. ודאי שאיש לא התחיל אפילו לתת לאותם צעירים הכנה רוחנית משמעותית לגיוס. התוצאה היא שצעירים חרדים שמתגייסים עוברים משבר קשה מאוד, כזה שמרפה ידיים וגורם לשדר שלילי כלפי החברה ממנה הם באו, ולפיו צה"ל הוא מקום בעייתי מאוד לבני החברה החרדית.
צעד שני, קריטי לא פחות, הוא יצירת תוכניות, גם אם יקרות, שיקנו לצעירים החרדים שיבחרו להתגייס יתרון משמעותי עם חזרתם לאזרחות. בעיית הבעיות של הצעיר החרדי המתגייס הוא החשש שהדרך חזרה לציבור ממנו הוא בא תיחסם בפניו. אף בת חרדית לא תסכים להינשא למי ששירת בצה"ל שירות משמעותי. על מנת לייצר משקל נגד לחשש הזה מדינת ישראל חייבת להעניק לצעיר החרדי המתגייס יתרונות כאלו שיהפכו אותו לסחורה חמה יותר בשוק השידוכים, גם אם בדרכים לא סטנדרטיות. למשל: פרויקטים של דיור מוזל מאוד לצעירים חרדים יוצאי צבא (לנוכח העובדה שסוגיית הדיור היא אחד האתגרים הכי כבדים על כתפיו של זוג חרדי שמתחתן). או הכשרה מקצועית איכותית שתהפוך את הצעיר המשוחרר לכזה שכדאי להתחתן אתו. אכן, גם אחרי צעדי מדיניות כאלו החייל החרדי המשוחרר לא יהיה כנראה סחורה חמה כמו בוגר "חברון" או "פוניבז'", אך הוא בכל זאת יוכל להציג יתרונות מסוימים.
צעד שלישי, חשוב מאוד, הוא יצירת מסלולים צבאיים מותאמים לחיילים חרדים שמעוניינים לשמור על אורח החיים החרדי גם בזמן השירות ולאחריו. בכך יש לצה"ל כבר ניסיון מסוים, בזעיר אנפין, במסגרות כדוגמת הנח"ל החרדי, ח"ץ, שח"ר וכד'. אולם, אם רוצים להרחיב את היקפי הגיוס חייבים לשפר ולשדרג אותן, ולצד זה להרחיב אותן מאוד. המסגרות הקיימות לא תוכלנה להכיל כמות גדולה משמעותית של מתגייסים.
מעבר לכל הצעדים הללו, וצעדים קריטיים נוספים, הדבר החשוב ביותר הוא להקים גוף ממשלתי משמעותי, מתוקצב ובעל סמכויות שזו תהיה משימתו. בלי גוף כזה, שמידת הצלחתו תיבחן מדי תקופה על ידי הממשלה והכנסת בשבע עיניים, ויידרש להציג תוצאות ולא רק דיבורים והבטחות, לא יקרה דבר. חקיקה היא דבר חשוב, אך היא לבדה לא משנה מציאות. רק מדיניות ממשלתית מכוונת מטרה ועתירת משאבים מסוגלת להביא שינוי, ושינוי כזה הוא לגמרי אפשרי אם יהיה רצון.
