הסוכה בחצר בית הוריי בקריית־שמונה נותרה בדיוק כפי שעזבנו אותה. רוחות החורף לא פגעו בה, גם לא רוחות המלחמה. לא שיערתי שקישוטים מתוצרת סין יעוררו בי עצב כזה, ולא ידעתי כמה נחמה אפשר לשאוב מדיוקנאות של צדיקים שמתעקשים שלא ליפול ארצה.
יותר מחמישה חודשים חלפו מהבוקר ההוא שבו האצנו בהורים לברוח. אחותי הקטנה נאורה, אז בהיריון מתקדם, שהייתה לצידם, ואני ואחותי הגדולה יראת מהעיר חריש, התאמצנו להסביר להורינו שמדובר בפיקוח נפש מובהק ושעליהם להימלט מיד, בעיצומו של החג, בלי להביט לאחור. גיסי רמי קיבל צו 8 והיה הראשון שעזב את קריית־שמונה. רק למחרת, בבוקר 8 באוקטובר, גם הוריי ואחותי הקטנה עלו על האוטו בלי לדעת מתי ישובו.
בשבוע שעבר החלטתי לנסוע צפונה, וגם לתעד את הביקור בכובעי כעיתונאי (הכתבה תשודר במוצ"ש, ב"חדשות השבת" בכאן 11). העמסתי את הרכב בשכפ"ץ וקסדה, כי מי לא צריך להתמגן לפני שהוא נוסע הביתה. נשאתי תפילה שלא אנזק, שהרי כך נהגו יהודים בכל הדורות כאשר ביקשו לומר שלום לעיירת הולדתם.
הדרך הביתה הייתה ירוקה כתמיד. רכבים צבאיים ומשוריינים, וגם קצת שדות מוריקים, מילאו את הגליל. מתח קשה מנשוא של לילות נטולי שינה התפוגג בנשימה עמוקה אחת שלקחתי מהמקום שכמעט שכחתי.
תושבים שקריית־שמונה הייתה העיר הראשונה שהגיעו אליה ממרוקו, שואלים עכשיו האם יש בכלל טעם לחזור אליה, כשכללי המלחמה השתנו כל כך
רק גיסי רמי, שמשרת במילואים באזור, הסכים להתלוות אליי לבית הוריי. שנינו ציפינו לחולדות ולחיות רעות אחרות שיתנפלו עלינו ברגע שניכנס. אימא כבר הצהירה שאם זה המצב, מוטב לו לבית שייפלו עליו אפילו ארבע קטיושות.
מאחורי הדלת, שנפתחה בקושי, הזמן עצר מלכת. המלחיות היפות שקניתי לאימא ניצבות עדיין על שולחן השבת, שקית שאריות החלה נחה על הכיסא. אתרוג חסר חיות ישב שם מכווץ, לידו סט הדסים מהודר בדימוס, וגם לולב אחד נתון בנרתיקו וצובר עובש בהתמדה.
את המתחולל מאחורי דלתות המקרר טוב היה לעינינו לו לא היו רואות. האפים שלנו היו מודים לנו אם היינו חוסכים מהם את הריח הזה. והידיים שגרפו לפח האשפה את הירקות שסיימו להרקיב כבר בדצמבר, היו מעדיפות להשחיר מעבודת כפיים. כל האוכל שהאימא המרוקאית שלי בישלה לחג, ועשרות הסלטים שהכינה, היו עכשיו בלתי מזוהים. עד דלא ידע בין כרוב למטבוחה.
קשה לראות אותה ככה, את העיר השוממה שלי. החנויות במרכז המסחרי המאובק סגורות. הכבישים ריקים, ואפילו הרמזורים תקועים במצב כתום מהבהב, מבינים שהם לבד. המועמדים לראשות העיר עדיין מחייכים בשלטים שעל הגדרות ומרפסות הבתים. זמן רב יעבור עד שהם יזכו לא לממש את הבטחותיהם לבוחר. מתוך עשרות בתי כנסת פעילים בעיר, נותרו שניים או שלושה שבהם מתפללים מעט הנותרים מאחור: עובדים חיוניים, כוחות הביטחון ותושבים שביקשו לעצמם בית ולא מלון.
קשה להתהלך בה ככה, בעיר הנטושה שלי. השכפ"ץ עליי, בכל רגע עלול להישמע פיצוץ. פה ושם אני פוגש ומראיין אנשים שאני מכיר. המשפחות של חלקם במרכז, והם נוסעים אליהן רק בסופי השבוע. בכל יתר הימים הם כאן, לתחזק את הבית. מישהו צריך לעשות את זה.
העיר הזאת חטפה הרבה לפני שנולדתי בה, לפני שלושים ואחת שנה. לעיתים קרובות היא רעדה מקולות נפץ מחרישי אוזניים ששלחו אותנו להסתתר במקלט. פעמים רבות מספור הלכתי לישון בדירתנו הישנה, בקומה השלישית, והתעוררתי בבוקר מתחת לפני האדמה, מנסה להבין אם העצם הבלתי מזוהה שלידי הוא צעצוע או מקק ענק. ברוב המקרים, אגב, זו הייתה האפשרות השנייה.
למדתי לומר "אימא", "אבא" וזמן לא רב לאחר מכן "קטיושה". אחותי הקטנה קראה לטילים הללו "זיקוקים רעים". את הטובים קיבלנו רק ביום העצמאות.
"השקט שלפני הסערה" הייתה תשובה מצוינת לכל קרוב משפחה מהמרכז שהתעניין במצב בימי הפוגה. כל ילד שגדל במציאות המטורפת הזו שמע מאימו את הפקודה "שב, שב בשקט", כשרצה לצאת החוצה עם האופניים. ילדים בקריית־שמונה נבהלו מאוטו גלידה; הצלצול שבישר את בואו היה דומה מדי לצלילים שקדמו לכרוז שהורה לתושבים להיכנס למקלטים.
לחיים הללו אנחנו מורגלים. ההורים שלי מחזיקים מקפיאים עמוסים בבשר, ארונות מלאים בקופסאות שימורים ואינספור שישיות מים. כל דבר אבא קונה כפול; אחד לעכשיו, ועוד אחד ליום שחור. אפילו חלב הוא מקפיא, אבא שלי. שגם במלחמה יהיה לאימא שלי נס. גם המקלט הפרטי שלנו ערוך ומוכן. טלוויזיה, רדיו ומזרנים יותר משהחדר הקטן יכול להכיל.
מה המשמעות של כל זה עכשיו, כשכבר כמעט חצי שנה הבתים שלנו נטושים. הקטיושות מאיימות על הקירות ועל הגינות היפות שנותרו מאחור, ומאות פגיעות ישירות הותירו בתים חרבים.
תושבים שקריית־שמונה הייתה העיר הראשונה שהגיעו אליה ממרוקו, שואלים עכשיו אם יש בכלל טעם לחזור אליה, כשכללי המלחמה השתנו כל כך. את אנשי כוח רדואן שיושבים על הגדר הם לא הכירו, וכך גם את טילי הנ"ט המדויקים שמכוונים לקטול נפשות.
גם המשפחות הצעירות הספיקו להתרגל לערי המרכז. לילדים יש מסגרות חדשות, וההורים מגלים שהחיים הלחוצים במרכז אולי לא רעים כל כך, בטח כשהאלטרנטיבה היא עיר שבה קודם נופלת קטיושה ורק אז מופעלת האזעקה. גם אלה שכמהים לחזור, חוששים שהמדינה תבקש מהם לשוב הביתה לפני שאיום חיזבאללה יוסר באופן מוחלט. המגורים בחדרים הצפופים במלונות הפכו מזמן לבלתי נסבלים, עד שספק אם מי מהמפונים יחשוק אי־פעם בחופשה בבית מלון, אבל הכול עדיף על פני בית מרווח אך לא בטוח.
חודשים ארוכים מתגוררים אבא, אימא וסבתא במלון ירושלמי חביב במרכז העיר. אימא מצאה עבודה כמורה, ובזמנה הפנוי סורגת כובעים לנכדיה. אבא מרבה לפקוד בתי כנסת ושיעורי תורה באזור המלון. מעת לעת אנחנו באים לבקר בביתם הזמני, ומבחינת אחייניתי הפעוטה שנולדה בימי המלחמה אין לסבא וסבתא בית אחר. כשהצעתי להם להצטרף אליי לנסיעה צפונה, הם הביעו חשש והעדיפו שגם אני לא אסע (או כפי שאמא אמרה: "שב, שב בשקט"). כשהבינו שאני נחוש לנסוע, החלו להטיל עליי משימות.
נאורה רצתה שאביא אלבומי תמונות מהילדות, אמא ביקשה שאשקה את הצמחים המתים שלה ואביא לה ציוד שלא הספיקה לקחת, ואבא חפץ במגילת אסתר כתובה על קלף ובשני ספרי קודש על פרשת השבוע. "תביא לי את ויקרא ובמדבר", ביקש. "מה עם דברים?", שאלתי. "עד אז נחזור הביתה", השיב אבא. הבאתי לו גם את "דברים".
אוריה אלקיים הוא כתב תחקירים ומגזין ב"כאן חדשות"
