השלכה היא מנגנון פסיכולוגי שבו אדם מייחס לאדם אחר את מחשבותיו, רגשותיו או דחפיו שלו, מבלי להיות מודע לכך. אני לא פסיכולוג, אבל להבנתי מדינת ישראל סובלת מהתופעה הזו לפחות בכל הקשור למלחמותיה האחרונות מול האויב הפלסטיני בעזה. כדי להשתחרר מבעיה זו, עלינו להבין שהמבנה התודעתי והפסיכולוגי של האויב שונה בתכלית השינוי מזה שלנו, ושעל מנת להכריע אותו עלינו להבין מה בתפיסת עולמו מצביע על תבוסה.
כמו רבים, אני מחזיק בתפיסת הביטחון הבן-גוריוניסטית הבסיסית – הרתעה, התרעה והכרעה. הרתעה והרתעה כבר לא יהיו הפעם. בשלב זה נשארנו עם ההכרעה. אפשרות אחת להכרעה, היא כזו המתבטאת בכניעה מלאה של האויב. לא הייתי ממתין בנשימה עצורה לכניעה מצד פונדמנטליסטים אסלאמיסטים שפסגת שאיפותיהם היא הגעה לעולם הבא.
האפשרות השנייה היא הכרעה המתבטאת בתבוסת האויב. תמונת הראי של ההכרעה שלנו היא תבוסת האויב – אך זו חייבת להתבסס על סרגל הערכים שלו. ניסיון העבר הוכיח לנו שלא ניתן לשכנע את האויב בתבוסתו, כשבבסיסו עומדת ההשלכה לפיה הוא הובס כי אם אנחנו היינו מקבלים את המכה שקיבל – היינו חווים תבוסה. לכן, אני מציע לצקת למושג ההכרעה (והתבוסה, בהתאמה) יסודות אסלאמיים ושבטיים – הכרעה שהיא תבוסת האויב לשיטתו.
האויב שלנו, בשונה מאיתנו, לא מייחס ערך רב לחיי אדם. אי אפשר להביס שהיד על ידי הגשמת משאלתו ולכן ספירת ההרוגים לא מועילה בהכרעתו. לצד זאת, גם שלילת יכולותיו הצבאיות של האויב אינה עניין מז׳ורי בתפיסת העולם שלו. הוא לא שילם על הציוד הצבאי שהוא מאבד כרגע ולא ישלם על זה שיחליף אותו. הפריץ האיראני הוא כיס עמוק מכדי שהפגיעה באמל״ח של החמאס ירתיע אותו מהמשך ההשקעה בפרוייקט ההתבססות הצבאית של קאסם סולימאני במדינות המזרח התיכון.
בסבבים האחרונים ראינו שגם נזקים כלכליים אדירים לתשתיות, למבנים ולרכוש ברצועת עזה לא משחקים תפקיד מכריע בעיני האויב. ברצועת עזה אין מחסור בפועלים וביום שתיגמר המלחמה יזרמו מיליארדי דולרים לשיקום הרצועה מקטאר, מאירופה ומארה״ב שיסייעו בהקמתה מחדש בקצב מפתיע.
להבנתי, הקריטריונים להכרעה האויב צריכים להתבסס על בסיס שבטי ודתי – שטח ושלטון עצמי:
שטח – כדי לחקוק בתודעה העזתית תבוסה לדיראון עולם, עלינו לספח חלק מרצועת עזה לשטח ישראל, באופן קבוע, ולהשתמש בו באופן שיאותת על כוונותינו ארוכות הטווח ביחס אליו. בחלקו יהיה שטח חוצץ, בחלקו האחר יוכל להיות שטח חקלאי, ובלבד שבתודעת האויב ייצרב הפסד של קבע בעקבות המלחמה.
פתגם ידוע בערבית אומר ״קח את הנשמה שלו ואל תקח את האדמה שלו״. כדי להכריע את האויב העזתי אנחנו לא צריכים להמציא את הגלגל – כל פלסטיני מגדיר כ״נכבה״ – אסון, את היום שבו איבדו פלסטינים רבים את אדמתם. לצורך גביית המחיר בשטח אין צורך לחזור לגוש קטיף ואף לא הכרחי לקיים התיישבות יהודית ברצועת עזה. עלינו לייצר דור חדש של "תכשיטי מפתח" בשווקים העזתים – נושאי המפתח שאיבדו את ביתם בנכבה של 15.05.1948 ונושאי המפתח שאיבדו את ביתם בנכבה של 07.10.2023.
שלטון עצמי – העזתים יודעים שערב המלחמה בעזה הייתה מדינה. בעזה היו כל מרכיבי השלטון העצמי – הייתה טריטוריה בה האוכלוסייה הייתה נתונה למרות החמאס באופן בלעדי, היה בה שלטון מרכזי ומוסדות אזרחיים, היו בה כוחות שיטור עצמאיים והיה בה גם צבא בהיקפים שלא מביישים מדינות רבות. אובדן השלטון העצמי יהיה תבוסה שאליה לא יוכלו להתכחש.
אובדן השלטון העצמי נושא בתוכו מטען ערכי כבד, שמקורו בדת האסלאמית. לפי הדת האסלאמית, בני הדתות המונותאיסטיות יכולים לחיות תחת שלטון אסלאמי רק כבני חסות (ד׳ימים), המשלמים דמי חסות לשלטון האסלאמי שמבטאים את השפלתם. כדי לחרוט השפלה עמוקה בקרב העזתים עלינו לייצר מצב בו גם השטח בו תישאר האוכלוסייה העזתית יהיה תחת מטריית שליטה ישראלית. המשמעות הסמלית של מהלך מהסוג הזה תהיה משמעותית, תשלום מס גולגולת (ג׳יזייה) על ידי העזתים לדמות השלטונית הישראלית תסייע לחקוק בקרבם את תחושת ההשפלה שתייצר מחיר כבד בעיניהם לאירועי השביעי באוקטובר.
אין צורך שמדינת ישראל תנהל כל אספקט בחיים האזרחיים של תושבי רצועת עזה, אך כדי לבסס את תמונת הניצחון שלנו – את תבוסת האויב – על השלטון הטכנוקרטי העזתי להיות כפוף למסגרת שלטונית ישראלית. גם אם השלטון הצבאי הישראלי יהיה לזמן מוגבל, כדי לצרוב את התבוסה בתודעה העזתית אסור שנצהיר מראש שהוא כזה.
זו לא מלחמה שבחרנו בה, ועם תחילתה הוכיח האויב שהוא מהגרועים והאכזריים שבתושבי העולם. לכן, אין זה מקרה שאין בדבריי התייחסות לשיקולי רווחתם של העזתים, לא מעט ולא בכלל. הצורך בהכרעה טוטאלית של האויב העזתי צריך להיות בקונצנזוס רחב בציבור הישראלי – בקרב אלה שלהבנתם שלום הוא בלתי אפשרי עם האויב, פשיטא שצריך להכריע אותו. עם זאת, גם בקרב מי שמבקשים לייצר מציאות שתאפשר להגיע בעתיד לשלום עם האויב – הכרחי למחוק את החמאס, שאינו יכול להיות פרטנר לשום הליך. חשוב מכך, יש להביא לנטישת האידיאולוגיה החמאסית בקרב תושבי הרצועה, דבר שיקרה רק כאשר לפי תפיסת עולמם יראו בו כאחראי לתבוסה ולכיליון ולא לשום דבר שניתן לצייר בעיניהם כתמונת ניצחון.
מה שאפשרי או בלתי אפשרי מאילוצים שונים – דורש דיון. ברור לי שיש מגוון אילוצים בזירה הבינלאומית (הדיפלומטית והמשפטית), הצבאית, הכלכלית ובזירות נוספות. עם זאת, במערכת יחסים מתוקנת בין מטרה לאילוצים, המטרה צריכה להיות מנוסחת באופן ברור לפני שהיא מתקפלת בפני אילוצים הכרחיים. לא ניתן לייצר חישוב עלות תועלת של האילוצים שנכון להתכופף בפניהם כשהמטרה אינה ברורה. המנהיגים שלנו צריכים להגיד בפה מלא מה אפשר ומה לא, אבל זה לא משפיע בשום אופן על מה שראוי שיהיה. אם אי אפשר לנצח, מגיע לציבור בישראל שזה ייאמר לו. בכל אופן, הסבבים הבלתי נגמרים בעזה הוכיחו שלנסות שוב ושוב את הכלים שניסינו ללא הצלחה בעשורים האחרונים ולצפות לתוצאה שונה – זהו שיגעון אמיתי.
עלינו להפסיק לעשות שקר בנפשנו ולספר לעצמנו שמה שהפריד בין כל הסבבים הקודמים ברצועת עזה לניצחון הוא עניין כמותי ולא איכותי. כאילו לא נהרגו מספיק עזתים, לא נהרסו מספיק מבנים או לא הושמדו מספיק משגרים. ההבדל בין הפעולות בסבבים הקודמים לבין הפעולות שמובילות להכרעה הוא הבדל איכותי, לא כמותי. צריך להחליף דיסקט.
