אנחנו בציבור רבנו, והפוליטיקאים הסתכסכו, נפרדו, וחזרנו למעגלי הבחירות, עד שהושגה לבסוף הכרעה, לכאורה. הימין עלה לשלטון, הוצגה הרפורמה המשפטית, והמריבה הלאומית פנתה לנושא חדש. הפעם לא מחלוקת על כלום, אפילו לא ויכוח על מגפה שנעלמה והפכה מהר מאוד לזיכרון רחוק. הפעם המאבק היה על ציפור נפשנו באופן ברור. לא סתם החיים אלא המהות שלהם.
אלה זעקו שהם נלחמים נגד הפיכה לדיקטטורה, ואלה צעקו שמדובר במאבק העם נגד שלטון האליטות. המדינה רעשה וגעשה מהפגנות, חסימות וצרחות. והיינו צודקים, כל כך צודקים. הרגשנו שזה עימות על יסודות הבסיס של הקיום המשותף שלנו, לא פחות. הדיונים היו סוערים עוד יותר, הטונים הרקיעו שחקים. חברים ניתקו קשרים, משפחות הכריזו על נושאי "טאבו" כדי שכולם יוכלו לשבת יחד סביב שולחן השבת.
בכל פעם מחדש חשבנו שזו ציפור נפשנו. שיש פה נושא שחשוב להתעקש עליו. לא רק ברפורמה, אלא גם בקורונה ואפילו בכן ביבי או לא ביבי. וצריך לומר: אלו אף פעם לא היו כולם. הייתה קבוצה לא קטנה, אולי אפילו רוב דומם, שמעולם לא ראו במחלוקת עניין של חיים ומוות. אולם מטבע הדברים, הרוב הדומם נבלע בין המיעוטים הצועקים ברחובות, ברשתות ובכלי התקשורת.
והגיע טבח שמחת תורה, והתעוררנו, והבנו, והתאחדנו. רק שעכשיו יש נושא חדש – גיוס החרדים. והפעם אי אפשר שלא לראות שהוא באמת-באמת נוגע בציפור נפשנו. כי רק צבא גדול וחזק יגן עלינו, והעובדה הפשוטה היא שחסרים חיילים קרביים, שיכולים להגיע רק מקרב המגזר החרדי. ואלו נתונים שאי אפשר להתכחש אליהם.
אלא שבמקום לחפש יחד פתרון, שיח הקצוות מרים את ראשו מחדש. אלו דורשים להתחיל במקלות ולהפסיק את הגזרים, ואלו קוראים נמות ולא נתגייס. התוכנית ההיא מציגה את החרדים כפרזיטים שחושבים רק על עצמם ולא אכפת להם מהעם ומהנופלים, ומנגד יש רב שאומר שעדיף לרדת מהארץ ורב שאומר שעדיף למות ולא להיות חילוני. ושוב הכעס ושוב האיבה ושוב המחנות והמחלוקות.
אולי זה הלקח שאנחנו חייבים להפיק משרשרת האירועים של השנים האחרונות, אך מסרבים ללמוד. הקו שחורז את כל הדיונים הללו הוא שאלת האחדות. איך מעודדים את הקולות שקוראים לפשרות, ולא את אלו שמציגים אמיתות חדות ובלתי מתגמשות. איך מגיעים לפתרון באמצעות הסכמות, ולא בדרך של משיכת החבל לקצוות. גם כשהנושא בוער בליבנו, מסעיר את רגשותינו. גם כשזו באמת ציפור נפשנו.
