המציאות המדינית מעוררת תחושות כעס וסלידה – ובצדק. מלחמת חרבות ברזל מוצדקת מאין כמותה, ובכל זאת ישראל נזהרת במהלכה מפני פגיעה באזרחים בלתי מעורבים באופן שאין דומה לו בעולם. ייתכן שאפשר להיזהר יותר, אבל לשום מדינה בעולם אין זכות או הצדקה לבקר אותנו, משום שרובן כלל לא נאלצו להילחם בתנאים כאלה. אלה שכן נדרשו לכך הרגו הרבה יותר בלתי מעורבים. מכאן מובן הכעס הישראלי על החמיצות, ההסתייגויות והאיומים בחרמות שעולים אפילו מצד טובי ידידינו בעולם.
כדי ליצור תגובה מושכלת למצב הסבוך הזה, ראוי תחילה לנסות להבין את שורשיו. מדינת ישראל היא היחידה בעולם שלא קמה מתוך התפתחות טבעית של עם היושב על אדמתו במשך מאות שנים ברציפות, אלא מתוך געגועים של עם למולדת שגורש ממנה לפני כאלפיים שנה. כשקמה המדינה, האזור כולו היה מוקף מדינות ערביות־מוסלמיות רבות שלא רצו בקיומה. מבחינה זו, עצם הקמתה בהכרה בינלאומית היא נס מדיני שלא היה מתאפשר אלמלא עוצמת הסבל היהודי לאורך הדורות, ובמיוחד בשואה.
הצלחתה של ישראל לקלוט עלייה המונית ולבנות חברה מהמשגשגות בעולם, בשעת איום מתמשך על עצם קיומה, גם היא סוג של נס. אבל בנס הזה יש משהו מתעתע: הוא עלול לגרום לנו להתפתות למחשבה שקיומנו על־טבעי, ומשום כך איננו זקוקים כלל לזהירות המאפיינת גורמים שצריכים להתחשב באופן ממשי בסכנות האורבות להם. האמת היא שהנס הישראלי הוא תולדה של מדיניות מפוכחת וחכמה של ההנהגה הציונית והישראלית לאורך השנים. ההנהגה ידעה ללכת בצעדי הורה מדודים: שני צעדים קדימה, תוך ניצול של ההכרה העולמית בסבל היהודי, וצעד אחד זהיר אחורה – לא לנצל את ההכרה הזו יותר מדי, כדי שהקהילה הבינלאומית לא תתחרט על המנדט שנתנה לנו.
76 שנים אחרי הקמת המדינה, משהו עמוק השתנה בחברה הישראלית ובעולם כולו. אנחנו נוטים לשכוח את הנסיבות השבריריות שמתוכן קמה המדינה, ולהתמקד בעוצמתה המבורכת כיום. מתוך כך נוצרת בקרב חוגים רחבים איזו יהירות, תחושה שכוחנו – כמעצמה הצבאית החזקה ביותר באזור – מאפשר לנו פחות או יותר הכול. ודאי הדברים נכונים כשגם הצדק לצידנו, כמו אחרי 7 באוקטובר.
אלא שהעולם התרחק בינתיים מחוויית מלחמת העולם השנייה. הוא כבר לא רואה יהודים הזקוקים נואשות לבית לאומי, אלא יהודים המבקשים להרחיב את ביתם הלאומי על חשבון אחרים. החלקים המאוזנים וההוגנים יותר בקרבו מבקשים להחזיר את ישראל לגודלה "הטבעי". חלקים אחרים, מנותקים עוד יותר מן העבר, מתחילים לתהות אם השתלת איבר יהודי־מערבי בלב אזור ערבי־מוסלמי לא הייתה מעשה נבון. יש ביניהם אפילו מי שהדבר מזכיר להם חשדות קמאיים כלפי היהודים – אלה ש"בכל מקום שהם נמצאים מעוררים בלגן". עם ש"מפוזר ומפורד בין העמים" ומתעקש להמשיך לשבת ביניהם, אבל במקביל "את דתי המלך אינם עושים". כמובן, "הבלגן" היה נגד היהודים ולא בגללם, אבל בזיכרון מיתי של אלפי שנים העובדות נזכרות פחות.
הדברים האלה אינם נאמרים כדי להצדיק רגשות אנטישמיים או אנטי־ישראליים, אלא כדי לנתח את מקורם. המסקנה היא הצורך היהודי, שגם אבות הציונות אימצו, להתקדם בזהירות, עקב בצד אגודל. כוחה הצבאי האדיר של ישראל חייב לשמש רק לצורכי הגנה. אירועי החודשים האחרונים הוכיחו עד כמה אנחנו תלויים בארה"ב מבחינה מדינית וצבאית. עם כל הקושי הרגשי שיש בהכרה הזו, אסור להמר על ניסיון להעמיד אותה במבחן.
הגילוי המכאיב שגם אחרי 76 שנות עצמאות ישראל היא המדינה היחידה בעולם שעדיין נמצאת תחת איום קיומי, ועצם קיומה מותנה במידה רבה ברצונם הטוב של אחרים, צריך לשמש תמרור אזהרה: להתמקד רק בצורכי הביטחון הקיומיים, ובמקביל לנצל את היכולות האדירות שצברנו כדי לרכוש בני ברית חדשים. צריך גם לנצל הישגים צבאיים למינוף הישגים מדיניים, בדיוק כפי שמנחם בגין השכיל למנף את ההישג הצבאי של ישראל במלחמת יום כיפור לחתימת הסכם שלום עם מצרים ולהתחלת תהליך קבלתה של ישראל באזור.
