בתחילת נישואינו עדיין לא היינו סגורים על מתכון מוצלח למרק עוף. "תן לי גרון הודו", ביקשתי פעם מהקצב, "שמעתי שאפשר להכין ממנו מרק עוף לא רע".
"מה פתאום", אמר הקצב בזעף.
"אבל אמרו לי שזה מצוין למרק עוף", מחיתי.
"בשביל מרק עוף צריך עוף", אילף אותי הקצב בינה. "מהודו אפשר להכין מרק הודו".
"אז תן לי גרון הודו למרק הודו", אמרתי. מה אכפת לי איך קוראים למרק, כל עוד הוא טעים.
כך בדרך כלל אני מתייחס לסוגיית השמות והלשון: המהות חשובה הרבה יותר מאשר המילה שמתארת אותה. אנחנו מחייגים בטלפון, אף שכבר מזמן אין לו חוגה; מניחים את האשפה שלנו בפח, אף שמיכל הזבל כבר מזמן לא עשוי מפח מתכת; ומכנים את תלמידי התיכון הבכירים "שמיניסטים", אף ששום בית ספר תיכון כבר לא מתחיל בכיתה ה'. מה זה משנה. זה ודאי נכון כאשר השם כבר התקבע במשך כמה דורות, שאז אין שום סיבה לנסות לשנות אותו.
האבחנה הזו נכונה באופן בסיסי גם למלחמה העכשווית, למרות טריותה. משום מה עדיין לא בחרה לה הממשלה שם סביר, ואנחנו עדיין תקועים עם שני שמות זמניים: "חרבות ברזל", שבחר המחשב הצה"לי, ו"שבעה באוקטובר", שבחר לוח השנה הלועזי. זה קצת מעצבן, אבל תפל בהשוואה למשימה העיקרית, שהיא ניצחון במלחמה הזו, יהא שמה אשר יהא. הרי נשמח כולנו לנוכח ניצחון מוחץ במלחמה הזו, גם אם תישאר לעד בלי שם; ומצד שני, אם חלילה יסתפקו מנהיגינו בעוד תיקו עלוב, גם שם כמו "מלחמת הגאולה התשועתית והמוחצת" לא יחפה על ההפסד הזה.
השם אינו הכי חשוב. מרדכי ואסתר התנהגו כמו יהודים גאים, והובילו את עמנו לניצחון היסטורי, אף שבעצמם נשאו שמות פרסיים. ובכל זאת, יש נקודה אחת שמפריעה לי. לגיבורי המגילה יש שמות פרסיים, אך מועד הפורים עצמו נקבע בתאריך עברי, ולכן נזכר לדורות עולם. במלחמה הזו, הכינוי "שבעה באוקטובר" אינו רק שם למלחמה, אלא עלול גם לעצב את התאריך שבו היא נזכרת. וזה כבר משהו אחר לגמרי.
אנו, היהודים, אלופי העולם בזיכרון. אנחנו עדיין זוכרים את אשר עשה לנו עמלק, לפני 3,500 שנה. אך יש כלל בסיסי אחד בנוגע לזיכרון הקולקטיבי שלנו: הוא עובד בעיקר בשילוב עם לוח השנה היהודי. את עמלק זוכרים בשבת זכור. יום העצמאות ויום ירושלים נכנסו לסידור, ובעזרת ה' יחגגו אותם יהודים גם בעוד אלף שנים, כי הם כרוכים בתאריכים עבריים. כ"ט בנובמבר, לעומת זאת, גויר רק למחצה, בתבנית העברית של המספר, אך לא נקלט בלוח השנה שלנו, ולכן הוא נשכח והולך. אולי זה לא נורא, כי לא כל דבר צריך לזכור לדורות עולם, אבל כדאי להיות מודעים למנגנון הבסיסי הזה של הזיכרון היהודי.
המלחמה העכשווית לא קרתה בתאריך אקראי, באיזה יום סתמי באוקטובר. היא פרצה בטבח נורא דווקא ביום שמחת תורה, היום שנהפך לנו משמחה ליגון. את המשמעות המצמררת של העיתוי הזה עדיין לא פענחנו. במשך דורות עוד נקלף את קליפות המשמעות של התזמון הזה, ואפשר להניח ולקוות שהוא יעצב את שמחת תורה העתידי שלנו, ושנמצא את הדרך לשלב את הזיכרון בשמחה. מי שמתקשה, כמוני, לדבר על "טבח שמחה" יעדיף לדבר על "טבח שמיני עצרת". אך כך או כך, לא כדאי להתעלם ולהדחיק את העוצמה הכבושה של העיתוי הזה.
אמר לי חבר בצער: "לפני חמישים שנה, אף אחד לא העלה על דעתו לקרוא למלחמת יום הכיפורים 'מלחמת שישה באוקטובר'". אינני יודע מה השתנה מאז, ואולי העתיד יגלה שלא הרבה באמת השתנה בהקשר זה. הרי רק התחלנו לגרד את עיבוד המשמעויות של המלחמה העכשווית, שעוד אין לה שם רשמי, ושהאסוציאציות שהיא נושאת עוד יתפתחו במשך שנים רבות. ובאמת לא רק השם, אלא גם תאריך הזיכרון, אינו הדבר הכי חשוב בנוגע למלחמה הזו. ועדיין דוקר קצת את הלב לשמוע איך מתעלמים מרובדי המשמעות העמוקים של טבח שמיני עצרת, לטובת תאריך לועזי סתמי. אני מאמין שיהודים עוד ירצו לומר קינות על הטבח הזה גם בעוד מאות שנים; אך הם לא יקוננו על טבח אוקטובר.
