בשבתות הפך האוהל הלבן של בית הכנסת לבית מדרש שוקק סדרי לימוד ושיעורים. וכשהגיע תורי למסור שיעור אחרי מנחה שיתפתי את החבר'ה בדילמה: בלילה עשיתי משמרת ארוכה ומתישה, מול מסתייע הפכפך שהחליף לנו משימות מאחת ועד חמש בבוקר. האם כשאני חוזר סוף־סוף לישון, אני צריך לבקש שיעירו אותי לשחרית? או שמא גם בזמן המנוחה והשינה אני נחשב כמי שעוסק במצוות המלחמה, ולכן פטור ממצוות אחרות ומותר לי להישאר במיטה? זה היה שיעור ארוך, גדוש מקורות וחילוקים. זאת שאלה שאני מהרהר בה מאז תחילת הלחימה. ובמוצאי שבת ניגש אליי שלום ואמר: עקבתי אחרי המהלך, יכול להיות שאני אפילו מסכים, רק דבר אחד לא הבנתי. מה זה משנה אם אני חייב לקום או לא חייב לקום? אחרי שבוע של שטח ושמירות וירי, אין סיכוי שאני לא מגיע לתפילה. אני צריך את התפילה קודם כול בשביל עצמי.
יש שאלה שאינספור רבנים נשאלו במהלך שמחת תורה. כידוע, לחייל שהוקפץ בשבת מותר לקחת איתו אוכל ובגדים וכל מה שנדרש לתפקוד בלחימה. השאלה היא מה עושים עם התפילין, כי בחשבון הלכתי פשוט אין הצדקה לטלטל אותן. לא מחללים את השבת כדי לקיים מצווה ביום ראשון. ולמרות זאת, התשובה שהשיבו רוב הרבנים היא שבמצב כזה חייל יכול לקחת גם תפילין. כי תפילין במלחמה הן לא מצווה בלבד, הן צורך – כדי להתנתק מהפיזיות המיידית בשטח, כדי לזכור בעצם מי אתה, אתה צריך את התפילין. ולא רק את התפילין. גם התפילות והברכות היומיומיות הופכות לנקודות משען. אבינעם, גיסי, סיפר איך בליל שבת של הכניסה הקרקעית אמר המג"ד הדרוזי לרב הגדוד: "תעשה קידוש בקשר, שכולם ישמעו", והוסיף במבטא ערבי בולט אך בהגייה מדויקת של תלמיד בקיא ורגיל: "אל תגיד לי דאורייתא או דרבנן. לא בשביל המצווה של הקידוש אני אומר לך. בשביל המצווה של המלחמה אני אומר לך".
בליל שבת של הכניסה הקרקעית אמר המג"ד הדרוזי לרב הגדוד: "תעשה קידוש בקשר, שכולם ישמעו", והוסיף: "אל תגיד לי דאורייתא או דרבנן. בשביל המצווה של המלחמה אני אומר לך"
המלחמה הזאת פתחה בפניי דרך חדשה לפגוש את העולם הדתי שלנו, עיניים חדשות לראות בהן את החובות ואת ההרגלים שלנו. לפני מה שנראה עכשיו כמו נצח כתבתי דוקטורט על משמעות התפילה. מכיוון שזה קרה באקדמיה, ולא בישיבה, נאלצתי להתמודד גם עם עמדות לא מקובלות כל כך. אחד מדברי הכפירה הכי חמורים שציטטתי בעבודה היה של רבינו ניסים ממרסיי, הוגה דעות יוצא דופן שאם היה מפרסם את הספרים שלו היום היו מוציאים אותם מהר מאוד מכל בתי המדרש. כשנדרש לשאלה איך תפילה מועילה במלחמה, הוא הסביר שהיא לא גורמת לשום נס או פלא שיגיע מלמעלה. היעילות שלה נובעת מסיבה פשוטה מאוד: חייל שמתפלל הוא רגוע יותר, שקול יותר, ומתוך כך גם נחוש ומדויק יותר. לכן הוא מנצח בסבירות גבוהה יותר.
אני לא יכול לומר שזה כל מה שיש בה, בתפילה. זה עדיין יהיה מעין כפירה. אני כן יכול לומר שבמלחמה הזאת למדתי כמה עוצמה נפשית מייצרות התורה, ההלכה והתפילה. ראיתי את כוחו של דף גמרא ליצוק משמעות בזמני המתנה משמימים ולהציע נחמה ברגעים של צער וכאב; חשתי את היכולת של שלוש תפילות קבועות לעצב סדר בתוך הכאוס ("שיר של יום" היה, במשך תקופה, הדבר היחיד שעמד ביני ובין איבוד המעקב אחר ימות השבוע); את השינוי שמחוללת באוויר הדלקת נר של שבת גם כשכל שאר הפעילות נמשכת כרגיל. לכן בצדק הורתה הרבנות הצבאית שלפעמים מותר אפילו לטלטל ספר תורה ללא עירוב כדי לקרוא בו בשבת. כי גם קריאת התורה הרגילה, שבימי שגרה אתה קורא בה עלונים בין גברא לגברא, הופכת לרגע של הרמת הראש, של מפגש המחיה את הנפש עם ה' א־לוהיך כשהוא מתהלך בקרב מחנֶךָ.
