"אני מציע שתתבעי אותם", כתב לי אחד מעמיתיי מתחת לצילום המסך ששלח. בתמונה הופיע טור שכתבתי בעבר, שפורסם ללא שמי באחד האתרים החרדיים.
אחת לכמה חודשים אני מקבלת בוואטסאפ תזכורת לטור ההוא, שנכתב במקור לעלון שהופץ בתנועת הנוער כשהייתי בת 16. טור גולמי, יש לציין, אבל כנראה נחה עליי איזו רוח שטות כשבחרתי לתאר בו את כל הדברים שהכי מצחיקים אותי בבני־ברק, העיר שגדלתי בה.
ספק אם החרדים האדוקים שמעבירים אותו ביניהם מדמיינים שאת הטור הזה כתבה אישה מזרוחניקית שרחוקה מלהקפיד על תרי"ג, אפילו לא על י"ג. הייתי שמחה להיות זבוב על הקיר כשזה יתגלה, אבל כאמור זה לא מתגלה, ובכל פעם שאני מקבלת אותו יש לי דקירה קטנה בלב – הדקירה של חוסר הקרדיט.
כל מי שמביא יצירה לעולם מכיר את הדקירה הזאת. רעיון טוב נולד, ולעיתים יהיו אנשים שישתמשו בו. עד לפני כמה שנים, הייתי ידועה בקרב סובביי בתור לוחמת קרדיט נחושה. שנאתי שלקחו לי רעיונות, ובטקסים קהילתיים שהייתי שותפה להם ציפיתי לשמוע את שמי ברשימת התודות. עד שבא הטור שיצא משליטה וגרם לי לעצור לרגע ולתהות: למה העניין הזה כל כך מפעיל אותי? מה קורה לנו שם בלב, כשהקרדיט פתאום נלקח מאיתנו?
לפני כמה שבועות הגעתי לסיור בספרייה הלאומית. אני לא זוכרת הרבה ממה שנאמר, אבל במהלך הביקור נשא דברים סלי מרידור, יו"ר דירקטוריון הספרייה, והחליט לפתוח את נאומו במילים הבאות: "שום דבר ממה שתראו פה לא שלי. אני טרמפיסט. קיבלתי את המקום מדוד בלומברג, היו"ר הקודם שפרש. אין לי חלק בהתחדשות הזאת".
מעולם לא נתקלתי ברגע מזוקק כל כך של התנערות מקרדיט. זה תפס אותי, וכמעט אירוני שהרגע הזה התרחש היכן שמצויים כל כך הרבה ספרים וכל כך הרבה כותבים וכל כך הרבה אגו. בפוליטיקה, למשל, די נפוץ ששר יבוא לגזור סרט בפרויקט שתכנן קודמו בתפקיד, ולא יטרח לציין זאת בפני הקהל. מרידור בחר לנהוג בהגינות נדירה, שמוכיחה שיש גם יופי ומתיקות בהענקת הזכויות לאחר, אבל באופן כללי רוב האנשים אוהבים מאוד את הקרדיט שלהם. הייתי מתה לראות פעם מבנה ציבור שהתורם לא ביקש לרשום את שמו עליו, הוא בוודאי יהיה הבניין היפה ביותר.
גיליתי שאפשר להתייחס אחרת לכל הנושא כשביקשתי ממישהי לצטט איזו תובנה יפה שחלקה. שאלתי אותה אם תרצה שאתן לה קרדיט והיא ענתה בפשטות: "אין לי צורך כזה". הופתעתי. איך אין לה צורך כזה? איך היא מתייחסת לכל העניין במשיכת כתף? ואם אפשר להיות כאלה נדיבים, אז מה פשר הבעלות שאנחנו אוהבים לקחת על הרעיונות שלנו?
לפתחו של דוד פרישמן, מחלוצי הספרות העברית, הגיעה יום אחד שאלה בעניין אדם שנתפס בגנבה ספרותית. הוא צלל לסוגיה ופרסם לבסוף מסה שלמה תחת הכותרת "על הגנבה". פרישמן מרסק שם הנחות יסוד וטוען ש"במקצוע האמנות והספרות יש רק תורת מוסר אחת – קח לכל עניין את המילה היותר טובה, היותר מקבילה, היותר יפה והיותר מכוונת. אם מוצא אתה מילה זו אצל אחר – אז אין לך הרשות, אלא אדרבא – מוטלת עליך החובה לקחתה משם".
באופן כללי רוב האנשים אוהבים מאוד את הקרדיט שלהם. הייתי מתה לראות פעם מבנה ציבור שהתורם לא ביקש לרשום את שמו עליו, הוא בוודאי יהיה הבניין היפה ביותר
פרישמן סבור שלגנבה ספרותית יש השפעה חיובית. הן לוקחות אמיתות שכתבו אנשים שאינם מהלכים יותר בינינו ומנגישות אותן למי שחיים כאן היום. "מה אכפת לו לאפלטון אם יבוא לפעמים סופר חדש וגונב מעט ממנו ונותן אותו לפני הקהל?", תוהה פרישמן, ובהמשך מוסיף: "מחשבות מקוריות אין להם אלא לבני אדם מעטים מאוד". אז צוואתו של פרישמן היא העתיקו כל עוד רוחכם בכם. קחו השראה מהקודמים לכם. כל מה שתכתבו ממילא כבר נכתב בדרך זו או אחרת.
שנים שהטקסט שכתבתי על בני־ברק מסתובב בעילום שם. פעם הייתי מתרגזת מזה מאוד, אבל לאחרונה משהו בי מתחיל דווקא ליהנות מהסיטואציה. יש איזה יופי ברעיון שפשוט מסתובב ככה בלי בעלים רשמיים, כמו מילים מהמקורות, כמו לחן עממי. קיבלתי החלטה שבכל פעם שאיתקל בטור הזה אתמלא שמחה על הצחוק שהוא הביא לבני־ברקים, אדמיין חבורות של חרדים קוראים אותו זה לזה ומהנהנים. לא באמת חשוב מי כתב את המילים. כל הרעיונות קיימים בעולם, אנחנו רק הצינור שהם עוברים דרכו.
rachelm@makorrishon.co.il
