שתי לידות מערבבות לי את הלב בימים האחרונים. הלידה הראשונה והחשובה מכול היא הלידה של הבת שלנו רוני, שהיא באמת ילדה כל כך מתוקה וטובה ותמימה ופשוטה. איך היא באה לעולם פתאום. באמצע המלחמה. כשכל הכאב עוד זורם בעורקים. והעור שלה רך. והשפתיים שלה דקיקות. והאצבעות שלה קטנטנות. והלב שלה פועם בה במהירות, טק טק טק, והעיניים שלה טובות ומבולבלות כאלה. אוי כמה טוב לי שרוני איתי כאן בחיים. זאת הלידה הראשונה.
והלידה השנייה שמערבבת אותי בתקופה האחרונה היא הלידה של הספר החדש שלנו "יום אחד באוקטובר". לפני שבועיים הוא התחיל את המסע שלו בעולם. ובניגוד לספרים הקודמים שלי, שהיו ספרים פשוטים כאלה, ספרים מסוג ספרים, הספר הזה הוא משהו אחר. בספר הזה אין בכלל מילים שכתבתי. הספר מורכב כולו משיחות שערכנו עם גיבורים וגיבורות שסיכנו חיים, והצילו חיים, ביום הנורא ההוא. בשבעה באוקטובר. ארבעים גיבורים יש בספר. ארבעים סיפורים יש בספר. וכל אחד מהם הוא קודש קודשים. זה הרי היה היום הכי נורא שלנו. הכי עצוב שלנו. הכי משפיל וצורב שלנו. ודווקא אז, דווקא שם, מתוך התהומות האפלים, קמו ועלו לנו גיבורים.
בימים האחרונים אני מסתובב ברחבי הארץ, נפגש עם הגיבורים שלנו, ומביא להם ספרים. נפגשתי עם אירן שביט, שבן הזוג שלה, אהובהּ נטע אפשטיין קפץ על רימון בביתם בכפר עזה, והציל את חייה. נפגשתי עם רמי דוידיאן, שהסיע ברכבו הפרטי עשרות ניצולים ממסיבת הנובה. נפגשתי עם צביה, אמו של יעקב קרסינסקי, מפקד נחוש שנלחם ללא פחד בקיבוץ נחל עוז. יעקב גדל בבית חרדי. בנעוריו יצא בשאלה והתגייס לצבא. ההורים שלו תמיד קיבלו אותו. מעולם לא כעסו עליו. כשהגעתי לבית שהוא גדל בו בשכונת רמות בירושלים, התרגשתי עד דמעות מהמחשבה שבבית החרדי הצנוע הזה גדל לוחם נערץ.
נפגשתי עם הוריה של עדן לוי, זכרה לברכה, שנלחמה עד נשימתה האחרונה, והצילה עשרות טירונים. נפגשתי עם פולינה בלנקי, שאביה דניס נהרג בקרבות בבניין המשטרה בשדרות. נפגשתי עם מרי, שאחותה, הפרמדיקית עמית מן זכרה לברכה, טיפלה בעשרות פצועים בבארי. נפגשתי עם אייל אהרון, שנלחם בקיבוץ רעים והציל את שני בניו שנמלטו מהמסיבה. נפגשתי עם טלי חדד הגיבורה, גננת אמיצה שביום הנורא ההוא יצאה מביתה באופקים וחילצה במכוניתה הפרטית, תחת אש, עשרות פצועים מדממים.
ככה נראים הימים שלי. הכול מתערבב לי. בבקרים אני מתכרבל עם התינוקת הקטנה שלי. היא מתמסרת לגוף שלי. ואני מתמסר לגוף הרך שלה. אני מקשיב לנשימות הקטנטנות שלה ונושם את הריח המתוק שלה. אחר כך אני יוצא למסעות ברחבי הארץ. נפגש עם גיבורות וגיבורים, מחבק אותם, מצטלם איתם, מביא להם ספרים. ובכל פעם שאני פוגש אדם כזה אני מביט בו וחושב לעצמי, האיש הזה הוא איש גדול בעולם. את האיש הזה צריך לזכור. את האיש הזה צריך להנציח. הוא לא בן אדם רגיל. הוא בן אדם נשגב, גדול מהחיים. אני יודע מה הוא עשה. אני יודע מה הוא הקריב למען אנשים אחרים. הוא גדול כמו הגיבורים שלמדנו עליהם בית הספר. הוא גדול כמו בר כוכבא, כמו מרדכי אנילביץ', כמו יהודה קן דרור, כמו יפתח קליין. הוא גיבור אמיתי, כמו פעם, כמו בתנ"ך, כמו בתש"ח, ומצד שני, הוא ממש כאן, מולי. בשר ודם. הוא בן אדם רגיל בעולם. אני רואה אותו. הוא לוחץ לי את היד ומסתכל לי בעיניים, וכותב לי הודעות בוואטסאפ. הוא בן אדם רגיל, כמו שכולם.
בשבעה באוקטובר ההיסטוריה דפקה בדלת. היא הפתיעה את כולנו בשעת בוקר מוקדמת. היו כאלה שהשתתקו והשתנקו והתכווצו. היו כאלה, כמוני, שרצו מבוהלים לממ"ד, והתחפרו שם, במשך שעות ארוכות, מול דיווחי החדשות המפחידים. והיו אחרים, היו גיבורים, שיצאו מביתם, מתוך איזו קריאה פנימית עמוקה, ודהרו אל התופת והצילו חיים. הם עשו את זה בטבעיות. בזַכּוּת. מתוך אינסטינקט עמוק. אינסטינקט של גיבורים.
שתי לידות מערבבות לי את הלב בימים האחרונים. בימים אני מחלק בידיים רועדות את הספר לגיבורים שלנו. ובלילות אני חוזר הביתה, נושם שוב את רוני הקטנה, ושוקע במחשבות עצובות. אין לה מושג. לתינוקת הרכה הזאת. אין לה מושג לאיזה חיים היא צועדת. כמה צער וכאב יש בהם. כמה אלימות חבויה בהם. אוי. כמה שנאה ופחד ממתינים לה שם. מעבר להווה. אבל גם אין לה מושג כמה יופי יש בחיים האלה. כמה חסד ואומץ יש בהם. כמה חמלה ורגישות ואהבה עשויות לפעום בהם. ככה זה. ככה החיים תמיד. הכול מתערבב בהם. הבושה והאומץ. התמימות והשנאה. הלידה והמלחמה. הכול מתערבב לגמרי. הכול כבר מעורבב לגמרי. הקיום, והקיום היהודי. הינקות והשכול. ההווה המתמשך, ותועפות החיים. הכול מעורבב. פעם לא הרגשתי את החיים ככה. בצפיפות הזו. בדחיסות הזו. פעם לא כאבתי ככה, לא פחדתי ככה, לא אהבתי ככה, לא קיוויתי ככה. פעם הרגשתי פחות. הרבה פחות. אבל היום אני מרגיש. אלה הימים.
