"כסף טיפש" של הבמאי קרייג גילספי ("אני, טוניה") מגולל סיפור אמיתי ומדהים שהתרחש ב־2020. קית' גיל, בחור ממוצע מהפרוורים שפוטר מעבודתו כיועץ השקעות (פול דאנו), מתחיל לקדם בערוץ היוטיוב שלו את מנייתה המנומנמת של רשת חנויות המשחקים "גיימסטופ". הכנות שלו סוחפת המוני אמריקנים קשי־יום שמתחילים לרכוש את המניה ולהעלות את ערכה, ויחד הם מצליחים לקרוא תיגר על פוזיציות השורט של קרנות הגידור העשירות ששולטות בוול סטריט.
אם כן, לפנינו עוד מעשייה כלכלית בסגנון "מכונת הכסף" מ־2015. לצד דרמטיזציה של המאבק להגשמת החלום האמריקני הקפיטליסטי, סרטי הז'אנר מבקשים לספק לצופיהם גם שיעור מעשי בכלכלה ולהנגיש בעבורם מונחים ורעיונות הקשורים במהלכים הכלכליים שבמרכזם. האתגר הגדול ביותר בסרטים כאלה הוא שזירת ההסברים המקצועיים באופן מבדר, בלי לפגוע בדרמה ובקצב וכמובן בלי לאבד את הקשב של הצופה. זהו איזון עדין למדי, ו"כסף טיפש" צולח אותו באופן סביר אך לא בהצלחה מלאה. התסריט מניח שרוב הצופים בקיאים במושגי יסוד כמו "פוזיציית שורט" ו"קרנות גידור" ואינו טורח לפתח אותם מעבר להתייחסות שטחית מאוד. מי שלא ממש יודע במה מדובר יבין את הרעיון תוך כדי תנועה, אבל לפחות בשלבי הסרט הראשונים ימצא את עצמו מבולבל, מה שעשוי לתסכל מעט.
דרמטית, נוסחת "דוד נגד גוליית" המודרנית עובדת היטב והתסריט זריז, הומוריסטי ואינטליגנטי. מלבד גיל אף אחת מדמויות המשנה לא מתפתחת באמת, אך אין בכך צורך. הצגתם הארכיטיפית של שלל נציגי הפרולטריון (אחות בית החולים, הסטודנטית השקועה בחובות, המוכר ההיספני התפרן) מספיקה לרתום את הזדהותנו עם מאבקם בכוחות ההון המושחתים. ובונוס לסיום: אתם תצאו מהאולם עם שביב תקווה, קטנטן וחמקמק ככל שיהיה, שקיים בכל זאת סיכוי לנצח את המערכת.
"אם אין נסיך לי" הוא השם העברי שנבחר לסרט Damsel (עלמה) החדש בנטפליקס. ההתחכמות הילדותית של המתרגמים אולי מתאימה לקונספט הפמיניסטי של הסיפור (ועל כך מיד), אך היא גם עשויה להטעות את הצופים לחשוב שמדובר בעוד סרט נסיכות סטייל דיסני כשבפועל מדובר בחוויה שהייתי משתדל להרחיק ממנה ילדים קטנים.
מילי בובי בראון ("דברים מוזרים") היא אלודי, נסיכה עצמאית וחזקה (כמובן) שכדי להציל את עמה מרעב היא משודכת לנסיך עשיר מארץ רחוקה. מיד לאחר החתונה היא מגלה את האמת הנוראה כשהיא מושלכת למאורת דרקונית נקמנית כפיצוי על כך שלפני מאות שנים רצחו שליטי הממלכה את גוזליה.
כבר התכוננתי לכתוש עד דק את דמזל (אין סיכוי שאכתוב שוב את השם העברי) על היותו עוד קשקוש הוליוודי פרוגרסיבי המהדהד מסרי מי־טו של העצמה נשית ללא שום עומק ומחשבה; סרט שלא מחמיץ שום דימוי אנטי־פטריארכלי קלישאתי בהצגת גיבורתו, וכל הגברים בו הם עלובי נפש וחלשי אופי בעוד הנשים חכמות וחזקות. אלא שלמרות האג'נדה השטחית שהתסריט מכריח אותנו לבלוע, התגלה כאן טוויסט משמח: הבמאי חואן קרלוס פרסנדינו ("28 שבועות אחרי") הכין הפתעה ממזרית כשבחר להישאר באזור הנוחות שלו ולביים את המניפסט הנדוש כסרט אימה.
כבר בשליש הראשון הוא מצליח לזרוע אי שקט עוכר שלווה שלא ציפיתי למצוא פה, ומרגע שאלודי מושלכת למאורת הדרקונית, פרסנדינו לא מתבייש לתעל אנרגיות של "הנוסע השמיני" עם בראון המצוינת על תקן אלן ריפלי, שניצודה ואז צדה את המפלצת. שימו לב: המשמעות היא שיש בסרט לא מעט אלימות גרפית ופרצי אכזריות, וגם רגעי מתח ופחד שבפירוש לא יתאימו לקהל צעיר. אז כן, דמזל הוא עוד קורבן של הטרלול הפרוגרסיבי ששטף את הוליווד, אבל לפחות הוא מצליח לחלץ מהעניין גם חוויה מותחת ומהנה.
