הסופרת הקנדית אמילי סנט ג'ון מנדל התפרסמה בזכות ספרה הרביעי "תחנה אחת־עשרה", שראה אור ב־2014. בעלילה פוסט־אפוקליפטית מהודקת היא תיארה (הרבה לפני הקורונה) נגיף שפעת שמכחיד את כל האנושות כמעט, ובראה עולם קודר ללא חשמל, טלפונים, טלוויזיה או אינטרנט, ללא מדינות וחוקים, שגם לא טסים בו יותר לשום מקום. עשרים שנה לאחר פרוץ המגפה, חבורת מוזיקאים ושחקנים שואפת להגיע לאחד המקומות הספורים שהתרבות עדיין קיימת בהם – שדה תעופה נטוש.
הספר הצליח מאוד, ומיני־סדרה המבוססת עליו הופקה ברשת HBO. הספר הבא של סנט ג'ון מנדל, "ארמון הזכוכית", ראה אור ב־2020 והצליח פחות. הוא נישא על כנפי התהילה של "תחנה אחת־עשרה" אבל היה אמורפי וחמקמק. שנתיים לאחר מכן יצא "ים השלווה", שתורגם לא מזמן לעברית. הבשורות הטובות הן שהסופרת חוזרת לסוגה הפוסט־אפוקליפטית שהיא שוחה בה היטב. הבשורות הפחות טובות הן שמי שמצפה לשחזור איכותי של "תחנה אחת־עשרה" כנראה יתאכזב.
במוקד העלילה נמצאת התרחשות מוזרה שנמשכת כמה שניות וחוזרת על עצמה במקומות ובזמנים שונים בהיסטוריה ובעתיד. ההתרחשות מתוארת כמעט בכל המקרים במילים דומות: "הבזק חשכה, כמו עיוורון פתאומי או ליקוי חמה. הוא מרגיש כמו בתוך חלל פנימי עצום, כמו תחנת רכבת או קתדרלה, צלילי כינור נשמעים, אנשים מסביב, ואז רעש לא מובן". הסופרת נעה מאות שנים אחורה וקדימה. הספר מתחיל ב־1912, קופץ לניו־יורק של תקופת הקורונה ב־2020, מדלג ל־2203 כשסופרת נודעת – ילידת המושבה האנושית הראשונה על הירח – מבקרת בכדור הארץ לצורך מסע קידום ספרה החדש, המתאר מגפת שפעת התוקפת את האנושות. משם היא מנתרת היישר לשנת 2401, כשבלש משועמם בבית מלון ב"מושבה שלוש" שעל הירח מתגייס לחקירה מסתורית וסודית של אחותו הפיזיקאית. המשותף לכל הדמויות במאות השנים הללו הוא כאמור החוויה המשונה שהם חווים, ובשנת 2401 יש מי שמתעקש לפצח את התעלומה.
פתרונה, יש לציין, מאכזב למדי מבחינה ספרותית. גרוע מכך: הקורא המיומן יבחין בו הרבה לפני שהסופרת התכוונה לכך. זכינו לחיות בדור שבו הספרות הספקולטיבית לתת־סוגותיה עולה כפורחת, וחובביה רשאים לצפות ליותר, ודאי מהסופרת המבטיחה הזו.
אבל כמו שבמתמטיקה לא רק התוצאה הסופית חשובה אלא גם הדרך, כך בסופו של דבר זהו ספר מומלץ. כי אמילי סנט ג'ון מנדל יודעת ללוות את הקורא יד ביד בין זמנים ומקומות באופן בוטח וקולח. היא מתארת עולמות אנושיים שרחוקים מאיתנו מאות שנים ומאות אלפי קילומטרים באופן אגבי כמעט ולא מתאמץ, ויוצרת חוויית קריאה שמצליחה לעורר שאלות ותהיות על החיים ומשמעותם, ועל ההבדלים הקיימים והלא קיימים בין תשוקותיהם ומניעיהם של בני אדם בתחילת המאה ה־20, בתחילת המאה ה־21, וגם הרחק־הרחק במאה ה־25.
עוד מילה באשר לאורכו של הספר. פרוזה שנעה לאורך מאות שנים נוטה לא פעם להתפתח לסאגה ארוכה מאוד. דוגמה טובה מהשנים האחרונות הוא "אל גן העדן", ספרה המופתי של האניה ינגיהארה, שמכיל בעברית כמעט 600 עמודים צפופים. אין ספק שמי שצלח אותו זכה לחוויה ספרותית רבת עוצמה. אבל ב־2024 רובנו אינם כאלה, ואפשר להסתפק ב־250 עמודים מרווחים, בדיוק כמו שמציע "ים השלווה".
