מאמרו של הרב אלחנן ניר ראוי לשבח. בעדינות ובכבוד אך בנחישות ובבהירות הוא טוען, מפרט ומסביר מה שהיה צריך להיאמר מזמן: הברית של הציונות הדתית עם החרדים הייתה ועודנה חשובה, אבל היא איננה קדושה. יש קווים אדומים שהחברה החרדית והנהגתה חצו זה מכבר, ואסור לנו לעבור על כך לסדר היום.
שמעתי לאחרונה מפי ראש ישיבת שבי חברון, הרב חננאל אתרוג, שאנו טועים במונח "שוויון בנטל". ליישב את מדינת ישראל, לפתח את כלכלתה, לקדם את תעשיותיה ולהילחם עבור ביטחונה זה לא נטל אלא זכות. סוגיית הגיוס היא רק קצה הקרחון שהספינה המשותפת שלנו עומדת להתנגש בו אם אחינו החרדים לא יפנימו בהקדם את התפיסה הזו.
תפקידה של הציונות הדתית הוא להוסיף לזכות הזו את החובה לבנות את הקומה הרוחנית: תורת ארץ ישראל. כתלמיד נאמן של הרב שג"ר, הרב ניר מצביע על המסקנה שהרב שג"ר הגיע אליה לפני עשרות שנים: הפער שלנו עם החרדים אינו נעוץ רק ביחס לקדושתה של המדינה, אלא ביחס למהות התורה בכלל וללימוד התורה בפרט.
אכן, הבעיה ביסודה איננה חברתית או פוליטית; מדובר בשינוי של פרדיגמה אמונית. כל עוד לא נכיר בכך ולא נדבר על זה, אנחנו בדרך לגורלה של הטיטניק. נכון, טיפול שורש הוא כואב, וכל נגיעה בעצב חשוף שכזה עלולה להוציא זעקות לא נעימות. אך דווקא בשל כך קולו הצלול של הרב ניר, קולו של מי שחי את הסוגיה מבפנים, קול חד אך מלא אמפתיה – צריך להישמע יותר.
