קראתי את מאמרו של הרב ניר בתחושה מעורבת. מחד, הדברים היו נכונים, בהירים וברורים. מאידך, כבן החברה החרדית אני יודע כמה קשה שדברים מעין אלה ייפלו שם על אוזניים כרויות.
הקושי הגדול נובע מכך שהציבור החרדי כיום מושתת על יסוד ההיבדלות. לא רק מהחטא עצמו אלא גם מחשש איסור, מהחול, ומכל מה שעלול להביא לידי עבירה. כך למשל מתקיימים כינוסים שבהם מעודדים אברכים שלא להחזיק אפילו בתיבת אימייל, שכן עצם החיבור לעולם האינטרנט נתפס כאיום. גישה זו יוצרת ציבור שאינו בא במגע עם העולם שסביבו, ומכאן נובעים כל ההתנהלות, השיח והתרבות. אף שבסופו של דבר רבים מבני הציבור פוגשים בצורה זו או אחרת את העולם הסובב, ההתנהלות החברתית היא בבועה מנותקת. הדבר יוצר קושי עצום להבין את ההתרחשות בישראל שלאחר שמחת תורה תשפ"ד, ולהאזין לקריאה מהסוג שהשמיע הרב ניר.
אין זו אטימות לסבל ולמצוקה כשלעצמם, זוהי אטימות מהותית לכל המתרחש במרחב. לכן, למשל, תלמידי ישיבה חרדים לא ילכו בשעות הפנאי באופן מאורגן לבקר פצועים וחולים. עצם היציאה מן המרחב המוגן וה"נקי" של הישיבה נתפסת כאיום על אופיו של בן הישיבה. על אחת כמה וכמה שקשה מאוד לראות את בני הישיבות מתגייסים בהמוניהם, ולמעשה הדבר כמעט חסר סיכוי. מוגן ומותאם ככל שיהיה, המרחב הצבאי לא יוכל להיות קרוב לסטריליות של המרחב הישיבתי. לעומת זאת, בני הציבור הדתי־לאומי מתחנכים באווירה שונה; הם גדלים בחברה הישראלית ונחשפים לה ברמה זו או אחרת.
בעיניי, בני הישיבות החרדים צריכים לפגוש את המרחב הצבאי הדתי. מרחב זה, על גילויי האמונה, הדבקות בתורה ועבודת ה' שהופיעו בו בחודשים האחרונים, מגלם הצעה רוחנית משמעותית שהצעיר החרדי אינו פוגש בין כותלי הישיבה. עולם הישיבות החרדי משמר רוח של התמסרות מוחלטת לתורה, אך זוהי רוח עייפה ושגרתית שאין בה חידוש ופאתוס, ואין בה מקום לגבורה האישית ולאינדיווידואל המתמסר. זוהי רוח חברתית ציבורית שדורשת זאת מן הכלל כמובן מאליו, ואינה מאפשרת בניית עולם רוחני חי, כן ואמיתי. האתגרים המופלאים שבני הציונות הדתית עומדים בהם, הספרא והסיפא שהם מחזיקים יחד בגבורה עילאית, הם הזדמנות רוחנית חשובה. עולם הישיבות הציוני־דתי הוכיח את עוצמת רוחו, וכעת העולם החרדי צריך לעמוד מולו בהערצה ולשאוף גם הוא להוציא מתוכו ענקי רוח שכאלו.
בני הישיבות החרדיות לא יתגייסו בצורה מאורגנת. אולם רצוי ואף הכרחי שהם יפגשו את חבריהם בציבור הדתי־לאומי. אפשר לחשוב על כמה דרכים לארגן מפגשים כאלה. מפגשים אלו ישפיעו ויחלחלו, בתחילה על יחידים, אך הטפטוף יהפוך לזרם גובר, שכן עולם הישיבות החרדי בימינו איננו מציע עוצמה רוחנית פנימית שיכולה להשתוות לזו הקיימת בעולם הדתי־לאומי. מהיכרות אישית, בחורי ישיבה חרדים שנחשפו לעולם התורה הדתי־לאומי עמדו הלומים, וביקשו להצטרף גם הם.
ענין נוסף שיש בו צורך אקוטי הוא יצירת סביבה המותאמת לגיוס. לאחר שכמה בחורים בעלי שיעור קומה ורצינות תורנית, וישנם כאלה, יחליטו להמשיך בדרך זאת ולעבוד את ה' דווקא מתוך השותפות, האחריות והנשיאה בנטל השירות הצבאי, הם יהיו זקוקים לסביבה תומכת, לחברה, לבית ולקבוצת יחס שתשקף את הערך שהיא רואה בהם ותעודד אותם להמשיך בדרך זאת ואף להוות מודל רחב יותר לחבריהם. נקודות מעשיות אלו הם בנות השגה, ונדרשת יד תומכת וחשיבה מעמיקה כיצד ניתן להמשיך ולפתח אותם.
אסיים בקריאה לכל תלמיד ישיבה דתי־לאומי ולכל אדם שעולמו הרוחני התפתח ונבנה דווקא במהלך שירותו הצבאי, להשפיע את הרוח הזו הלאה בקרב כל מכר ומודע חרדי. לספר, לחשוף אותם לעובדות, לערוך להם היכרות עם האופציה הרוחנית הזו. על הציבור הדתי־לאומי להבין שיש כאן שליחות. אם עד היום הם הקימו גרעינים תורניים והשפיעו במרחבים מסורתיים חילוניים, כיום עליהם להשפיע גם על מכריהם החרדים, לדבר, להשמיע, לתמוך ולתת כתף. כך, בשיח עדין של איש עם רעהו, ניתן יהיה לייצר שותפות אמת.
