הזדהיתי עם כל מילה במאמרו של הרב ניר. אכן, נאמנים פצעי אוהב. רק מי שקשור בנימי אהבה וידע מעמיק אל העולם החרדי יכול היה לכתוב בכנות וברגישות כזו, דברים כואבים וגם מכאיבים.
אני גר בשכנות לקריה חסידית, מתבונן באורחותיהם של שכניי, טפם ונשיהם, מתפעל מהצניעות והמסירות להלכה, וגם מסתייג מההתבדלות. אבל בימים אלה אני מוצף רגשות. אני מתאמץ מאוד לא להגיע למקומות של טינה או קטגוריה. העובדה שנציגיו הפוליטיים של הציבור הדתי־לאומי ומנהיגי החרדים נאחזים אלה באלה בברית של הישרדות פוליטית, ומדברים בשפה שכבר איננה רלוונטית, מקוממת יותר ויותר. דווקא ליבו של החרדי הפשוט, כך נראה לי, הומה אל החיילים ואל המשפחות השכולות, ואיננו יודע אנה יוליך את הרגש הזה. ואילו המנהיגים לכודים בעולם מנוכר למציאות, שהופך את התורה לתורת לא־חיים, רחמנא ליצלן.
הברית הפוליטית הזו מבוססת על שקר, כאילו "תורתם אומנותם" היא תורה של אמת שדווקא עליה צריך להגן. אנחנו אכן משפחה, ומשפחה לא מחליפים – אבל אל תקרא לי זבולון. אני כבר לא מסכים למלא את התפקיד, מול רבבות לוויים וייששכרים מטעם עצמם. אי אפשר להכשיר בק"ן טעמים את אי הגיוס בעת של פיקוח נפש ומצוקה. הרב ניר היטיב לנתח את המלכוד הסוציולוגי, שהפך למלכוד תיאולוגי.
אבא שלי ואביו של האדמו"ר שאני גר בשכנות לו, דמות נלבבת ואהודה בעירנו, צדיק ששתי רגליו על הקרקע – גדלו באותו חבל ארץ. היהודים שם היו חסידים ותלמידי חכמים, התפרנסו מעבודת אדמה ומלאכת כפיים, והיו מחוברים לטבע ולמציאות. דווקא הם היו לא־גלותיים בעליל, לעומת חלק מיורשיהם בארץ.
אני רוחש כבוד ואהבה לניגוני הדבקות, לריקודים, למסירות המוחלטת לחינוך הילדים, וגם לפאות היפות והחפופות אחרי הטבילה במקווה בערב שבת. אני שכן למין הוויה שבתית־אגדית, שניתן עדיין ללמוד ממנה דבר או שניים בחיינו הממהרים. אבל המודל של "חברת לומדים" שבניה לא מוכנים להתגייס צריך לעבור מן העולם. מספיק ודי.
ארבעת ילדיי שירתו בצבא שירות משמעותי. אני חוזר ומהרהר דווקא בתקופה השקטה יחסית שבה בתי האהובה שירתה שירות לא־קרבי בחיל החינוך, שירות שדרש אף הוא משמעת ומסירות רבה. אני נזכר בה "טוחנת" תורנויות שמירה בשעות הקטנות, לבדה על מגדל שמירה חשוך באמצע השדות שליד רמלה. ליבי התמלא אז בדאגה וגם בגאווה. לא דאגתי אז ש"תתקלקל"; הצבא בימינו מזמן קשיים, אבל גם הזדמנויות לבנות קומות רוחניות. אבל הייתה דאגה כפשוטה. מאז חלף עשור, אנחנו במלחמה קשה שלא האמנו שעוד נחווה, ואותה בת מטופלת בתינוק ובפעוטה ומתמודדת עם דאגה גדולה לבעלה המשרת במילואים.
חלק מאחינו החרדים אכן מתנדבים בארגוני חסד, אך אין השוואה בין שירות חובה ובין היכולת להתנדב כמה ומתי שמתחשק, ורק מי שזה בדיוק מתאים לו. וכבר אמרו חכמינו "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". קשה גם לבנות מערכות לאומיות גדולות על התנדבות, למרות ערכה הרב. אכן, יש לקרוא לשירות צבאי ולאומי לא רק פליטי ישיבות אלא גם תלמידי ישיבה מן המניין, ואולי בהמשך גם בנות סמינרים במתכונת שתתאים לאורחותיהם במידת האפשר, עם התגמשות משני הצדדים. אי אפשר גם להמשיך ולבנות את מסלולי הגיוס לחרדים רק כמקפצה משתלמת לשוק העבודה, אלא סביב כל מה שדרוש לביסוס ולחיזוק המדינה, ביטחונית וחברתית. לסיכום, אנחנו כבר לא מוכנים לחדש את ה"חוזה" הזה וחייבים להתנער ממנו, גם במחיר פוליטי.
ויחד עם כל האמור, כאשר אנו מבקשים לייצר חוזה חדש, יש לעשות זאת מתוך גישה של כבוד הדדי. לכולנו קשה לקבל שינויים, הכרוכים בכאב על מה שנחרב. מה שיכול להקל במקצת הוא גישה שמכירה בערך של מה שהזולת עושה ועשה עד היום. להכיר בכך שהיה לדברים ערך וחן בעיתם ובזמנם, וחזקה על הקדוש ברוך הוא ששום דבר מהכוונות הטובות ומן הטוב שנעשה בפועל לא הולך לאיבוד, אלא יצמיח ענפים ופירות חדשים, חיבורים וצירופים שמעלתם לא תשוער.
