את אחד השיעורים החשובים בענייני אהבה קיבלתי מפסיכיאטרית במחלקה סגורה לנוער שעבדתי בה. היא הייתה אישה קשוחה שהביעה דאגה באמצעות עמידה על גבולות, הצבת ציפיות והבעת אמונה ביכולתם של בני הנוער להתאמץ ולהשתנות. היא ידעה לסרב ולומר מה חייב לקרות ולדרוש שאכן יקרה. ובני הנוער העריכו אותה. האכפתיות והטיפול הטוב שלה נכנסו לליבם. הם ראו כיצד הקשיחות והציפיות דוחקות בהם להיות חזקים ומסוגלים יותר. כמי שעקב אחריה מהצד, התרשמתי עמוקות מכך שבני הנוער חשו את מסירותה העמוקה לטובתם, גם כשהיא הובעה בקשיחות.
יש בי תפילה שגם הדברים הנוקבים של הרב ניר יבקעו מחסומים ויצליחו להיכנס אל הלב. פעמים רבות הימנעות מדרישות ומחיכוך מבטאות ויתור על הקשר ואי־אמונה בזולת. אנחנו מצפים ממי שאנחנו מאמינים ביכולתו לעשות ולהשתנות. זה נכון כהורים וכאנשים מתפתחים, ויכול להיות נכון גם ברמה הציבורית. גדילה ושינוי כמעט אף פעם לא באים רק בנועם. כשהורה לא מגלה לילדו תשובה בשיעורי הבית, הוא אומר לו "גְדַל"; וכשהוא דוחף אותו להתמודד עם משהו שמרתיע אותו, הוא אומר לו "אני מאמין בך".
הרב ניר מדבר על הצורך להתבגר, והדבר מתקשר לדברי חז"ל הידועים על "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". גם ילדים יכולים לעזור בהכנות לשבת וזה טוב ויפה, אבל המבוגרים הם האחראים על הבית. מי שהאחריות מוטלת עליו – הוא הבוגר. זה מצמצם את החופש, ואתה לא מקבל מחיאות כפיים על מילוי תפקידך כבוגר, אבל ככה זה כשגדולים ועושים.
רבים כתבו על תקופת ההליכה של בני ישראל במדבר כתקופת ינקות, והנה זכינו לחיות ולגדול בארץ ולשאת את עול החיים שיש בהם מצוות התלויות בארץ, כמו להגן על יושביה מיד צר. יהי רצון שכשם שבעבר היהודים "נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם", נזכה גם אנחנו להמשך הפסוק: "וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם".
