אפתח בסיפור: לפני שנים רבות, בהיותי אברך כולל, התפרנסתי מעבודה כגנן. באזור שבו גרתי אז, רבים מהמתדפקים על דלתנו לבקשת צדקה היו חרדים, חלקם אברכים. מעת לעת הצגתי בפניהם את ההצעה הבאה: "חכמינו לימדונו שהצדקה הגדולה ביותר היא להציע אומנות שתפרנס את בעליה, לבל ייכשל בניסיון וביזיון של מתנת בשר ודם. לכן, ככל שאכן תרצה לעבוד, אוכל להעסיקך ולהציע לך שכר ראוי למחייתך". מעטים נענו. גם אלה שנענו התקשו להחזיק מעמד.
אחד מהם זכור לי היטב, שכן דרכו למדתי את המשמעות העכשווית של "תורתו אומנותו". אחרי כחודש של עבודה, ושכר נאה בהחלט, הוא ניגש ואמר כי לא ימשיך לעבוד. לשאלתי מדוע, הוא השיב בערך כך: "תראה, נניח שאני מרוויח כ־8,000 שקלים בחודש. חלק מהסכום יורד למס הכנסה, חלק נוסף לביטוח לאומי, ועוד חלק לביטוח בריאות. ואז אני נשאר עם שכר שמחייב אותי לשלם עבור הגנים ובתי הספר של ילדיי סכום גדול יותר מזה שאני משלם כאברך. גם הארנונה גבוהה יותר. אם אני עושה חשבון, בסופו של דבר אני נשאר בערך עם אותו סכום שאני מקבל מהשני כוללים וחצי שאני לומד בהם, וכאברך אני נדרש לשלם פרוטות לכל אותם חיובים ומסגרות. מה גם שעבודתי מסכנת את התלמודי־תורה של ילדיי ואת מעמדי בקהילה".
דבריו חשפו בפניי את עומק המשמעות החדשה של "תורתו אומנותו". התורה הפכה לאומנות של החברה החרדית בכללה. החברה החרדית אינה יוצאת לצבא ואינה מכשירה את בניה ל"אומנות" לא רק בגלל ערך לימוד התורה, ואף לא רק בשל חשש מהשפעות המודרנה והחילון. עולם התורה שקם והתרחב במדינת ישראל ובזכותה, יצר עולם דתי־תורני המספיק לעצמו, מעין יקום מקביל שבו התורה היא גם האומנות של לומדיה – דבר שלא היה מעולם. רבים מהם אינם זקוקים ללמוד את הוויות העולם הארציות ואף לא אומנות כלשהי כדי להתפרנס, שכן עסק לימוד התורה הוא האומנות המאפשרת פרנסה במובנה הרחב, לצד לימודה וקיום מצוותיה.
הריבוי הדמוגרפי, המצריך הרחבת שיא של מסגרות הלימוד, של משמרי הדרך החינוכית ושל מספקי מכלול הצרכים של החברה החרדית, מאפשרים אומנות זו שמספיקה לבעליה. הפוליטיקה המקומית והארצית, ריבוי תפקידים במועצות דתיות ועסקנות בקודש, רבני יישובים וקהילות, מפיצי ומסבירי יהדוות, מערכי הכשרויות למיניהם, עמותות החסד הרבות, חלטורות ועסקים רבים הפועלים בעיקר למילוי הצרכים החרדיים – כל אלה ועוד נכללים במסגרת "תורתו אומנותו", שכן כולם באים מבית המדרש ומבקשים בעיקר להגן ולשמר את העולם שהוא יוצר. אי השירות בצבא הפך אף הוא למבצר עיקרי של אומנות התורה.
מדינת ישראל, בתחזוקה את עולם הישיבות ומסגרות הלימוד החרדיות, ובשחררה את אוכלוסייתה מחובות השירות, יצרה יחד עם המגזר החרדי אומנות חדשה, אומנות התורה, שאינה צריכה ללמוד לימודי ליבה או מקצועות יוצרים לשם מחיה ואי תלות כלכלית. די בלימוד התורה ובכל מערך התמיכה הסובב, שמדינת ישראל מסייעת מאוד בפיתוחו, כדי שעולם זה יראה עצמו מצליח הן ברמה הרוחנית־שמיימית והן ברמה החומרית־ארצית.
