שמחתי לקרוא את דבריהן של שושי באום־טרופר ורננה בירנבוים, המספרות על חווייתן כאומרות קדיש יתומה בקביעות. אני מזדהה עם הסיבות שהן תיארו לאמירת הקדיש ובהן החיבור המנחם לקהילה, הכוח הרוחני של מילות הקדיש, והקשר בין מלכות ה' והתקווה לשלום. עם זאת, חשוב לי להצביע על האתגרים המתעוררים כאשר אישה רוצה לומר קדיש בבתי הכנסת שלנו.
איבדתי את אבי, פרופ' דוד גרוסמן, בחנוכה האחרון, בעוד המלחמה בעיצומה. ההחלטה לומר קדיש הייתה מובנת מאליה עבורי, אף שיש לי שלושה אחים המקפידים על כך. זכיתי וכרבנית ומורה להלכה אני עסוקה כל יום, כל היום, בלימוד תורה, ולכן טבעי בעיניי לקחת חלק בחיי בית הכנסת. מאז מגפת הקורונה התאפשר לי להתפלל במניין, והתרגלתי לקצב היומי של התפילות. למדתי גם הלכות תפילה ודיני אבלות, ואף ליוויתי אומרת קדיש. ובכל זאת, מבחינות רבות נתפסתי לא מוכנה.
אפשר לתאר חלק מהאתגרים בנימה קומית: כבר במהלך השבעה "נזפתי" באחיי, חזנים משופשפים כולם, על כך שהם אומרים קדיש כמו שליחי ציבור ולא כמו "יתומים". רציתי שהם יאטו את הקצב ויישמעו כמו אומרי הקדיש שאני מכירה מבתי כנסת בחו"ל; שידגישו אחרת את המילים, ושתהיה להם "מנגינה".
אחרי השבעה, בבית הכנסת, היו פעמים ששכחתי להתחיל לומר קדיש; נאלצתי ללמוד איפה מותר לנשום בתפילה על תלמידי חכמים ב"קדיש דרבנן"; לא תמיד שמעתי את הגברים, והתבלבלתי בין הנוסחים השונים.
אבל אין ספק שהאתגר הגדול ביותר הוא מקומה של אישה כאומרת קדיש בבית כנסת אורתודוקסי. לא בכל מקום מצויות נשים נוספות שאומרות קדיש, ולא כל קהילה סובלנית למנהג הלא מוכר של נשים אומרות קדיש.
יצוין שאין מניעה הלכתית שאישה תאמר קדיש במניין מתפללים. הרב יוסף אליהו הנקין, הרב סולובייצ'יק והרב פיינשטיין העידו על נשים שאמרו קדיש בעבר בקהילות, והתירו לנשים לומר קדיש, חלקם אפילו לבדן. אפשר למצוא תשובות מפורטות ברוח זו מהשנים האחרונות, למשל באתר בית הלל (פסק הלכה: קדיש יתומה), בכתב העת צהר (ח, סתיו תשס"ב), ובספר ההלכה של הרבנית מלכה פיוטרקובסקי.
למרות כל אלה, הנטייה לא לשנות מהמקובל כדי לא לערער את עליונות ההלכה ואת הלכידות הקהילתית גורמת לכך שלא תמיד נשים מוצאות בית חם לאמירת קדיש יתומה. ישנן קהילות שהתרגלו אומנם לנשים שאומרות קדיש, אך הן מתבקשות להיזהר שלא ישמעו אותן ולא לומר קדיש ללא גבר, אף שבשמיעת קול האישה המתפללת אין איסור הלכתי. ממילא נשים רבות מעדיפות לא לומר קדיש לבד.
מכל הסיבות הללו חשוב מאוד שאישה המצטרפת למעגל אומרות הקדיש תוכל להכין את הקרקע לכך. חשוב שהיא תרגיש בנוח לברר את מדיניות בית הכנסת בנושא זה לפרטיו. מכיוון שלא קל לאישה ליזום מהלכים שהיא לא מורגלת בהם, בוודאי אחרי אובדן של אדם יקר, חשוב שאנשים המסוגלים לכך בסביבה יציעו את עזרתם. יש לעורר את המודעות בזמן ניחום האבלים, לשים לב לאישה האומרת קדיש ולבדוק אם היא מתארגנת לכך כראוי. בנושא זה אפשר לפנות גם לאתר "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" מיסודו של ארגון בית הלל, כדי לקבל ליווי ומענה לשאלות הלכתיות נוספות.
בהזדמנות זו אני מבקשת להודות לקהילת "הר רפאים" בירושלים; לא יכולתי למצוא בית חם יותר לכבד בו את זיכרונו של אבי ז"ל.
