בפרשת צו חוזרת התורה לפרט את הלכות הקורבנות שנזכרו בפרשת ויקרא. אך בעוד שבפרשת ויקרא מופנה הדיבור לישראל המביאים את הקורבן, בפרשת צו מופנה הדיבור לכוהנים המקריבים אותו. משום כך אנו מוצאים שבפרשת ויקרא פורטו נסיבות הבאת הקורבנות, ואילו בפרשת צו הודגשו הפרטים הקשורים למקום ההקרבה ולדיני האכילה. יוצא דופן מבחינה זו הוא קורבן המנחה, שדיני אכילתו נאמרו הן בפרשת צו הן בפרשת ויקרא. עוד יש לשים לב שקורבן המנחה צמוד בשתי הפרשיות לקורבן העולה. כדי להבין פרטים אלו צריכים אנו לפרש את עניינו של קורבן המנחה.
קורבן המנחה הוא הקורבן היחידי שבא מן הצומח; כל שאר הקורבנות באים מן החי. כדי להבליט פרט זה הקדישה התורה שתי כותרות שונות לשני סוגי קורבנות אלו. הפסוק "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (א, ב), הוא כותרת לקורבנות מן החי; ואילו הפסוק "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ" (ב, א) הוא כותרת למנחה מן הצומח.
מה בין קורבן מן החי למנחה מן הצומח, ומדוע אפשרה התורה את שני הסוגים הללו דווקא?
כאשר האדם מקריב קורבן עולה, שכולו עולֶה כליל לה', הוא מבטא את הכרתו בכך שהחיים שייכים לה'. האדם הראשון שנאמר עליו שהקריב עולות לה' היה נח: "וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ" (בראשית ח, כ). נח, שיוצא מן התיבה ורואה שה' מחה כל חי מעל פני האדמה, אך הציל אותו ואת כל אשר היה איתו בתיבה, מבין את שלטונו של ה' על החיים. באופן טבעי הוא מתעורר להקריב עולות לה' ולבטא את הכרתו בבעלות ה' על החיים.
האדם והנפש
קורבן מנחה הוא מן הצומח. הצומח הוא מזונו של האדם. בבריאת העולם נאסר על האדם לאכול בשר והותר לו רק מזון מן הצומח. אדם המקריב קורבן מנחה מבטא את הכרתו בבעלות ה' על המזון המקיים אותו. סימן לדבר, שהמנחה היא עשירית האיפה. עשירית האיפה היא מידת מאכלו של אדם ליום, כפי שלמדנו מסיפור לקיטת המן – עומר לגולגולת. אדם המביא קורבן מנחה, עשירית האיפה, לה', מבטא את אמונתו בכך שמזונו ניתן לו מאת ה'.
בקורבן מן החי נאמר "אדם כי יקריב". "אדם" הוא כינוי לרוח החיים שבאדם, כי זה כל האדם. בקורבן מנחה נאמר "נפש כי תקריב". הנפש במקרא היא כינוי ליצרי האדם המקיימים את החיים, ובמיוחד תאוות האכילה: "כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר" (דברים יב, כ).
בניגוד לשלמים, שם אוכלים הבעלים מבשר הקורבן, בקורבן המנחה, כמו בקורבן העולה, אין האדם המקריב אוכל כלל מקורבנו. אין ראוי לאדם הבא לבטא את בעלות ה' ושלטונו על החיים, או על המזון המקיים את החיים, להיות שותף באכילתם. משום כך סמכה התורה את המנחה לעולה.
מכל מקום הפרש יש בין העולה ובין המנחה. קורבן העולה מוקטר כולו על המזבח, ואילו בקורבן המנחה מוקטר רק קומץ על המזבח, והנותרת מן המנחה נאכלת לכוהנים. ביארו המפרשים שלמעשה ראוי היה שגם קורבן המנחה יוקטר כליל על המזבח, אלא שהקב"ה נתן לכוהנים, שהם שלוחיו, לאכול מן המנחה כעין אכילת מזבח. ראיה לדבר, שבמנחת כוהן, שאותה אין הכוהנים אוכלים, חוזרת המנחה להיות מוקטרת כליל על המזבח, "וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל" (ויקרא ו, טז), והיא איננה נשרפת מחוץ למחנה. משום כך כתבה התורה את דין אכילת המנחה על ידי הכוהנים כבר בפרשת ויקרא, אף ששם מפורטים רק דיני ההקרבה, ללמדך שאכילת הכוהנים את המנחה היא כאכילת מזבח.
בריאה והשגחה
מדוע בקורבן המנחה התירה התורה לכוהנים לאכול חלק מן המנחה המיועדת למזבח, ואילו בקורבן העולה עולֶה הכול כליל על המזבח?
נראה שבכך רמזה לנו התורה על ההפרש המהותי שבין ההכרה בה' כיוצר החיים ובין ההכרה בה' כמקיים את החיים. אמרו חכמים: "שלשה מפתחות לא נמסרו לשליח: של חיה [יולדת] ושל גשמים ושל תחיית המתים" (סנהדרין קיג ע"א). שלושה אלה עניינם הבאת חיים לעולם, והם לא נמסרו לשליח אלא הם בבעלותו המוחלטת של ה'. משום כך בקורבן העולה, המבטא את בעלות ה' על החיים, הכול עולה כליל על המזבח. לא כן הוא ביחס למזון המקיים את החיים. כאן נתן הקב"ה לכוהנים כוח של ברכה. "כִּי בָם בָּחַר ה' אֱ־לֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה'" (דברים כא, ה). משום כך הנותרת מן המנחה היא לאהרן ולבניו.
אנו מוצאים שכאשר אליהו הנביא בירך את האלמנה מצרפת "כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר" (מל"א יז, יד) כך אכן היה. אבל כאשר בא אליהו להחיות את בנה לא עלה הדבר בידו, אלא לאחר שהתפלל על הדבר במיוחד לה' (שם, כא-כב). כיוצא בדבר אצל אלישע. כשבא איש מבעל שלישה והביא עשרים לחם שעורים, בירך אלישע את הלחם "וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ" (מל"ב, ד מד), אבל כאשר ביקש להחיות את בנה של השונמית באמצעות משענתו על ידי גיחזי לא עלה הדבר בידו, ורק לאחר שהתפלל אל ה' פקח הילד את עיניו (שם, לג-לה).
אמור מעתה: קורבן העולה מבטא את אמונתנו בבריאה, קורבן מנחה מבטא את אמונתנו בהשגחה.
