בשבועות האחרונים התעוררה במלוא עוזה סוגיה ותיקה – החובה האזרחית והדתית להתגייס לצה"ל, והעובדה שהציבור החרדי נמנע מכך בשם התורה. הטענות החרדיות ביחס לגיוס קיבלו מענה פעמים רבות מצד רבים וטובים במהלך השנים – החל מהרב שלמה זוין והרב שלמה גורן ועד מאמרו היפה של עורך מוסף זה, הרב אלחנן ניר, לפני שבועיים. המיקוד בסוגיית הגיוס מובן, שכן בני הציונות הדתית יודעים שאפשר אחרת – אפשר להיות בן תורה, תלמיד חכם, רב ואף דיין, ובמקביל לשרת בצבא כלוחם.
ואולם בעיניי, ההתמקדות בשאלת הגיוס מצמצמת את הנושא. ההבדל בין הציונות הדתית במובנה העמוק והמקורי, ובין הגישה החרדית, איננו מתחיל או נגמר בשאלה הפרקטית של הגיוס. עליית הגישה החרדית־לאומית וההשתלטות של האגף הפוליטי הזה על המפלגה הציונית־דתית בשנים האחרונות, יצרו תחושה שהפער בין החברה הציונית־דתית לחברה החרדית נעוץ רק בשאלת היחס למדינת ישראל והשירות הצבאי, ושאלמלא שתי נקודות אלו – המגזרים היו כמעט זהים. אכן ישנה קרבה גדולה בין הציונות הדתית והעולם החרדי, ויש גם הרבה דברים טובים ללמוד מהחברה החרדית, אך אל לה לקרבה זו לטשטש את ההבדלים הגדולים ביניהן ולהצניע מחלוקות שמסיבות פוליטיות, כלומר גוש הימין המפורסם, טואטאו מתחת לפני השטח.
שני המאורות הגדולים של הציונות הדתית, שבתי המדרש שלה הולכים לאורם עד ימינו, היו אנשים מורכבים. הרב אברהם יצחק הכהן קוק שילב בדמותו חסיד ומתנגד, הן בלבושו החיצוני הן בדרכו הפנימית. כך גם כל מי שלומד את כתבי הרב יוסף דב סולובייצ'יק מזהה את הנגיעות החזקות של תנועת החסידות, שנמצאות עמוק בהגותו הרוחנית של הנצר הגאון לבית בריסק.
ברוח זו, בכל ישיבה או מדרשה ציונית־דתית ניתן לראות ספרי חסידות לצד ספרים שמבטאים את השקפת העולם של הגאון מווילנה והנצי"ב מוולוז'ין. השילוב הזה טבעי עבור בני ובנות התורה הציוניים־דתיים. הם אינם מוטרדים מכך שישנן סתירות הגותיות עמוקות בין הספרים הסמוכים זה לזה על השולחן; אדרבה, מבחינתם אלו ניגודים מפרים ומעשירים. עבודת השם הציונית־דתית נובעת אפוא משני מאורות שמשלבים בדרכם דבקות ותפיסת קדושה חסידית, ובין תפיסה של קדושת התורה מבית מדרשה של ישיבת וולוזי'ן. לשילוב זה יש השלכות מרובות, והוא יוצר מזיגה תיאולוגית חדשה שאיננה המשך ישיר של תפיסות העולם הדתיות הקלאסיות.
לכך יש להוסיף ענף נוסף ורב משמעות. בתקופותיה הראשונות של הציונות הדתית היא הייתה תנועה אשכנזית בעיקרה, אך ברבות השנים, ההגות והמסורת של יהודי ארצות המזרח הולכות ותופסות יותר מקום. זו לא רק השפעה הגותית אלא גם מעשית; משהו מן היחס היסודי של הציבור הספרדי להלכה דבק בציבור הדתי. בעוד שחלק מציבור שומרי התורה הספרדים הלך והתחרד וקיבל על עצמו את תפיסת העולם של הרבים הליטאים, בציונות הדתית, ההתנהלות ההלכתית בפועל מזכירה מאוד גישות מזרחיות להלכה – כוח דהיתרא עדיף, יחס לאדם על בסיס המצוות שהוא מקיים ולא על בסיס המצוות שהוא לא מקיים ועוד. כלל הדברים הללו יוצרים דמות אדם דתי שונה לחלוטין מזו החרדית.
חול לכתחילה
את האידיאל החרדי הארץ־ישראלי ניתן לתמצת במילים "נאר תויירה", עולם שהוא רק תורה. זהו ציבור שלם שמוקדש למטרה אחת – בניית עולם התורה והמשך שהייה בתוך עולם שכולו תורה. כל המשאבים של החינוך החרדי ושל הזהות החרדית מופנים ליעד הזה בלבד. האידיאל החרדי הוא אדם שיושב ולומד תורה כל היום, וכל המערכת מגויסת כדי לאפשר לו את המציאות הזו. גם אם תהיה קונסטלציה שבה חרדים רבים ילכו לצבא, האידיאל, שהוא רק תורה, לא ישתנה.
זהו החינוך המרכזי שגם הבנות מקבלות בבתי הספר והסמינרים של בית יעקב – לבנות בית של תורה. בעולם החסידי מוסיפים לתורה את החסידות ומדברים על בית שכולו תורה וחסידות, אך התכלית איננה שונה בהרבה. זהו אידיאל נאצל, אך לא לכך אנו מחנכים את ילדינו בציונות הדתית. אנו מחנכים לאידיאל של עבודת הבירורים וקשב הייחודים.
יחסה של הציונות הדתית הקלאסית לעולם החול אינו יחס בדיעבדי. החינוך הציוני־דתי כמעט על כל אגפיו, כולל התורני ביותר, אינו מתנגד לעולם החול, אלא מנסה ליצור מציאות שבה החול אינו עומד לבדו אלא כחלק ממערך רחב יותר בחי האדם. אומנם יש כאלה שתפיסה זו עומעמה אצלם בשנים האחרונות, אך עדיין זוהי התפיסה המכוננת. אכן, לשם כך צריך לברר את עולם החול ולראות כיצד עולם זה הוא הקצה החיצוני של עולם פנימי הרבה יותר, אשר כולו מבטא את הרצון האלוהי, רצון שמתבטא בכל פרט במציאות.
ודאי שישנם במציאות דברים רעים שיונקים את כוחם מרעיונות טובים שיצאו משליטה, או מטוב שמתבטא בצורה לא מאוזנת. המציאות כוללת גם אלימות, מיניות פרועה, תחרות בלתי נשלטת ומאבקי הישרדות. כל אלה הם חלק מטבע העולם והאדם. ניתן לומר שבכל אחד מהם טמון טוב מצד עצמו, אך כבר משחר המציאות הם מתפקדים ככוחות שיכולים לדחוף את העולם לכאוס. ואולם החינוך הציוני־דתי טוען שגם את הכוחות הללו ניתן לברר ולהעלות, ובמובן מסוים דווקא הכוחות הללו הם הקריטיים ביותר כדי לקדם את העולם ואת המציאות לעבר הפוטנציאל הנסתר שבהם. לצד זאת, אי אפשר להתעלם מכך שפעמים רבות אנו נופלים במקומות אלו ממש. אכן קשה מאוד לברר את המקומות הקשים ביותר.
כשציוני־דתי מסתכל על המציאות הוא רוצה לראות אותה כיחידה אחת שעומדת מול האלוהי ונמצאת פה בכוח החיות האלוהית שמחיה את המציאות. מנקודת המבט הזו, כל דבר מן המציאות קיים בזכות אותו כוח שממשיך להעניק לו חיות, ולכן לכל דבר יש פוטנציאל לעילוי. אין כוח יסודי במציאות שדחוי מן הקיום עצמו.
מי שגדל בציונות הדתית מתחנך מגיל צעיר להקשיב למציאות ולשמוע כיצד מכל פרט בוקע קול פנימי של חיות אלוהית. רוב הפעמים המציאות היא רק המציאות ולא מעבר לה, אבל זוהי אכן השאיפה היסודית, וכשישנה הצלחה לראות את המציאות כך, מציפה את הציוני־דתי תחושה של התעלות דתית והצלחה רוחנית. אלו הרגעים שאליהם הוא נכסף ולהם הוא מצפה כרגעי שיא רוחניים.
חתירה מתמדת לרלוונטיות
כשציוני־דתי מסתכל על האדם, הוא מחפש לראות את צלם אלוהים שמפעם בו, לא אדם בצלם חיה או בצלם תוכנה. הוא מתחנך מגיל צעיר שכבוד האדם נובע מכך שכל אדם נברא בצלם א־לוהים, ולכן כל אדם ראוי לכבוד. על כל אדם ראוי להסתכל כעל נושא חותמו של הקדוש ברוך הוא. לא תמיד מצליח הציוני־דתי לחיות בתודעה הזו, ולא תמיד הוא מצליח להסתכל כך על כל אדם. הוא מאוד רוצה, אבל לא תמיד זה יוצא. פעמים רבות הוא שופט את האחר לחומרה ורואה אותו במסגרת הצרה של התפיסה האידיאולוגית שלו ולא כמי שהוא, צלם א־לוהים. ועם זאת, כבודו של כל אדם נוכח ברצונות ובשאיפות שלו. לאורך כל שנות מערכת החינוך ובשנות הישיבה והמדרשה, זוהי הסתכלות דומיננטית ביחס לחברה ולמציאות, שאליה הציוני־דתי מייחל.
כשהציוני־דתי מסתכל על התורה ולומד אותה, הוא יודע שהוא אמור לחוש שהוא לומד את הנצח הנוכח, את המהות האינסופית המתגלמת במילים ומהווה מפתח לחשיפת מה שמקיף וגנוז בתוך המציאות הטבעית, שנראית במבט ראשון כמציאות של חול. מגיל צעיר הוא מתחנך לכך שבתוך מילות התורה שבכתב גנוזים כל הפירושים האפשריים, ושתפקידם של לומדי ולומדות התורה הוא לברר ולייחד את המציאות לאור מילות התורה בכל דור ודור. זהו לימוד תורה של גמדים על גבי ענקים מצד אחד, אך כזה שלא מוותר על אף רובד מן הפרדס – פשט, רמז, דרש וסוד.
הציוני־דתי מחפש את ההסבר לתורה שעולה מן הסוד שבה, הסבר שיצליח לבאר את דבר הנצח בכלים של הדור שלנו. ישנה חתירה מתמדת לעבר משמעות רלוונטית, ישנו רצון לדבר את התורה בשפה שמתאימה לדור, ועוסקת בעומקם של הרבדים החיצוניים באופן שישפיע על האדם. לא תמיד זה מצליח, אך כשזה כן מצליח ישנה תחושה שכל מילה שלומדים מצטרפת אל הנצח.
גישה זו משליכה על אופי לימוד התורה הציוני־דתי. זהו לימוד שמתחיל מפסוקי התורה, ממשיך במדרשים ובמקורות התנאיים על כלל רוחבם – משנה, תוספתא ועוד, עובר לגמרא שהיא הליבה של התורה שבעל פה, וממנה לראשונים ואחרונים. לימוד זה לא מוותר על עולם המחשבה ועל עולם הסוד, והוא ישאף לבאר את הסוגיה הלמדנית גם בכלים פילוסופיים, קבליים וחסידיים, על דף המקורות יופיעו פעמים רבות מקורות מכל סוג, גם כאלו שאינם למדניים במבט ראשון. כל זה חלק מן ההסתכלות הרחבה על המציאות ועל התורה.
האם זה אומר שמעמדה של התורה בחיי היום־יום של הציוני־דתי הממוצע הוא אכן כה מרכזי? לרוב לא. פעמים רבות הוא נסחף אחרי עולם החול, אחרי העבודה הבוערת, אחרי התרבות הנוכחית. יש להודות שאצל הרבה מאוד ציוניים־דתיים התורה היא משהו שאחרים לומדים בצורה רצינית והם משקיפים עליה מבחוץ. אך כאשר הם משקיפים עליה מבחוץ, זו התורה שהם רואים או שהם מצפים לראות.
דמות שלמה
הציוני־דתי רואה במדינת ישראל תוצר של השגחה, או למצער חלק מתהליך של התקדמות העולם לעבר ימות המשיח. רבים מבני הציונות הדתית אף רואים במדינה אתחלתא דגאולה ממש. מדינת ישראל איננה עוד מקום שבו אנו חיים, אלא הגשמת החלומות והשאיפות של יהודים לאחר אלפיים שנות גלות. ההיסטוריה חושפת את הנהגת הייחוד הגנוזה במציאות, והשאלות שבני אדם מעלים בכל דור ודור הן תוצר של הנהגה אלוהית נסתרת. לכן הציוני־דתי יחפש את נקודת הקודש במהפכות המתרחשות בעולם וינסה לראות כיצד הן חלק מהנהגת ה' את המציאות. הוא לא יהיה בטוח איך ליישם את המהפכות הללו, ולפעמים אף יראה בהן סכנה של ממש, אבל תפיסת ההיסטוריה כדבר שיד ה' מעורבת בו בצורה ממשית, גוזרת את יחסו לשאלות המכוננות של התקופה בעולם הרחב.
הציוני־דתי מאמין שיש ליהדות מה לומר לעולם כולו, ושישנה חשיבות בקול היהודי כקול מוסרי שהעולם זקוק לו. הוא מבין שהמוסר העולמי מצוי במשבר עצום ותחת מתקפה של ממש מן הפונדמנטליזם הדתי הקנאי מצד אחד, ומן התפיסה שבוחנת את האדם על פי כמה הוא מוחלש ומקורבן מצד שני. הוא יודע שהיהדות נותנת לכך מענה, ומבין שחייבים לדבר בשפת העולם כדי להביא לו את קולה של היהדות בצורה שהוא יהיה מסוגל להבין. לשם כך הוא לא רוצה ולא מוכן להתנתק מן התרבות העולמית. מי שמנותק משפת העולם לא יהיה מסוגל להביע את הרעיונות שהעולם כל כך זקוק להם. מצד שני, לא בטוח שבפועל יש לו מה לומר לעולם. פעמים רבות נדמה שהוא יודע ומרגיש שליהדות יש מה לתת לעולם, אך אין לו מושג איך באמת לעשות זאת, לא מול העולם וגם לא מול החברה הסובבת אותו.
אם נדבר בשפה פנימית יותר, ניתן לומר שבעולמו של הציוני־דתי יש עיסוק מתמיד בהעלאת מחשבות זרות, לא רק בזמן התפילה. יש ניסיון אמיתי לברר את המציאות ולהקשיב לייחוד שבה. זוהי משימה קשה מאוד. לפעמים הציוני־דתי הפרטי ואולי אפילו החברה הציונית־דתית נופלים למקומות לא פשוטים. זהו מחיר כבד שאנו משלמים. אך השאיפה היא לגדלות, מתוך ניסיון בלתי פוסק להגיע למקום של בירור המציאות והעלאתה.
אכן, לא כל בן ובת ציונים דתיים יודעים לומר את היסודות שהזכרנו, אך זהו ההקשר העמוק שעליו חלק גדול מהם גדלים. חלקים מסוימים בציונות הדתית אינם אוחזים במורכבות הזו: חלקם גלשו לכיוון החרדי וויתרו על המבט הרחב שרואה גילוי א־לוהי גדול בעולם, ובחלק ממחוזות הדתיות הליברלית שמטו חלקים מהברית ההלכתית. אבל ביניהם ניצב ציבור גדול, עם הנהגה רבנית מרשימה שיש בה תלמידי ותלמידות חכמים רבים, שמעוניין בהחזקת המורכבות הזו.
דבר זה יוצר דמות ציונית־דתית שעניינה הוא השאיפה לברר בירורים ולייחד ייחודים. לעיתים הדבר נעשה בצורה מגושמת, לעיתים בצורה חלקית מאוד ולעתים ללא מודעות כלל – ובכל זאת, זו השאיפה. בכך שונה הציוני־דתי מהחרדי. האדם מוגדר על פי המקום שאליו הוא שואף, מחנך, משתוקק ונכסף, ושאיפותיו של הציוני־דתי שונות לחלוטין מאלו של החרדי.
אנו למדים על דמות אדם זו מכתבי הרב קוק, הרב סולובייצ'יק, הרב מיימון והרב עוזיאל. אנו למדים על כך מכתבים רבים אחרים שנכתבו מאז ימיהם בידי גדולי וגדולות תורה, ומעל הכול מן המציאות עצמה, ממסירות הנפש של בני ובנות הציונות הדתית, שהתנהלותם בפועל מבטאת את המורכבות שלה. אין זה אומר שהכל מושלם ושאין מה לשפר ולתקן. בבעיות של הציונות הדתית עוסקים רבים ורבות, ובצדק. אך עלינו לזכור שלפנינו דמות בעלת קומה שלמה. המיקוד בסוגיית הגיוס משכיח מאיתנו את העניין הזה. לא על הגיוס לבדו יושב ההבדל בין המגזרים. הציונות הדתית היא קומה רוחנית שלמה, שתקופה ארוכה מדי טושטשה מאינטרסים פוליטיים, אך בימים אלו היא מתנערת מעפרה.
