"הולכים הביתה?", שאל בתקווה אברהם ויסמן בן ה־84, הדמנטי למחצה, שבגופו התגלה סרטן סופני, את בנו ניצן, כאשר במחלקה הגריאטרית בבית החולים החליטו להעבירו להוספיס. יותר משישים שנה התגורר הקשיש בביתו ברחוב רש"י בחיפה, והוא רצה לסיים שם את חייו. דווקא אשתו עודדה, שהייתה אף היא חולה סיעודית, התנגדה בתוקף לשובו מכיוון שחשה מותשת מהתנהגותו הדמנטית. לא היה אפוא מנוס מלהעבירו להוספיס "נוף הגפן", שם סיים את חייו.
מסיפור חייהם ומותם של הוריו בסמיכות זמנים רקח הסופר ניצן ויסמן ספר בשם "יומן פרידה", המבוסס על יומן אישי וחשוף שכתב בתקופת חייהם האחרונה. המודל לכתיבתו הוא ככל הנראה "יומן אבל" של רולאן בארת, שבו תיעד הפילוסוף הנוגע את אבלו על מות אימו ואת געגועיו אליה, לצד הרהורים על החיים, המוות והכתיבה.
"ואני, שברחתי מהם כל חיי, מרגע שנטמנו באדמה אשאם עמי לכל מקום", כותב ויסמן בפרולוג לספרו, ומצטט את ג'ורג' אליוט: "עם המתים אנחנו מתים… עם המתים אנחנו נולדים". הלידה מחדש מתבטאת הפעם בהוצאת הספר.
לבדי, ארוז בחיתול
בנובמבר 2019 נפטר אביו של ניצן ויסמן. לאחר ארבעה חודשים בלבד, ועוד בטרם הצליח לעבד את האבל על מות אביו, נפטרה גם אימו והאבל הפך לכפול וקשה מנשוא. ויסמן התקשה לעכל כיצד אדם כמותו, שברח כל חייו מהוריו, מתאבל עליהם בתוגה תהומית שכזו ("עצב… אורב בכל פינה. מחכה רק שארפה מדריכותי. אין טעם לנסות לברוח ממנו"). ויסמן, רואה חשבון במקצועו, עורך חשבון נפש בספרו ומתוודה שהוא חושב על הוריו במותם יותר משחשב עליהם בחייו. בספרו הוא עורך מעין פסיכואנליזה לעצמו, מברר את העילה לכך ומנסה להבין לא רק את הוריו אלא גם את עצמו.
"בנם של הנידונים למוות", כפי שהוא מגדיר את עצמו, מנסה להתמודד עם אבלו באמצעות כתיבת יומן המתעד את חייהם של הוריו על קו הקץ. חומרי החיים והמוות שבהם הוא עוסק מזמינים כתיבה של רומן ממוארי, בנוסח זה שכתבו סופרי מקור אחרים לפניו, כמו חיים באר בספרו הנהדר "חבלים", נתן זך ב"מות אמי" ועוד. אבל ויסמן, ששכנע אותי בכישוריו הפרוזאיים המוכחים ברומן הקודם שלו "מקום", בחר בדרך הנראית לכאורה קלה יותר: לפרסם את היומן שכתב ולא לעבד אותו לרומן. אם בתחילת הקריאה הסתייגתי מעט מבחירתו זו, הרי שככל שהיומן נמשך וצובר כוח, מצאתי בה טעם. לפחות בחלקו הראשון של היומן, המכונה "אבא", ומתרחש בין 14 במרץ ל־12 בנובמבר 2019, יום הלווייתו של האב. חלקו השני של היומן מכונה "אמא", והוא נפתח ב־14 בנובמבר 2019 ומסתיים יותר משנה לאחר מותה, ב־28 במרץ 2020.
חלק זה הוא הרהורִי יותר ומתאר את תהליך עיבוד האבל של ויסמן ואת פחדיו שלו מהזקנה ומהמוות. פחדיו הופכים מוחשיים אף יותר כאשר בנוסף לדכדוך הפוקד אותו לאחר פטירת הוריו הוא סובל מכאבי בטן פסיכוסומטיים לא קלים, המעוררים בו את החשש – חשש שווא, למרבה המזל – שהוא עומד חלילה למות מסרטן כמו אביו.
ויסמן, בשנות השישים לחייו בעת כתיבת היומן, שואל את עצמו האם הוא כותב אותו על הוריו, או בעצם על עצמו. דומני שהתשובה ברורה: גם וגם. זהו יומן העוסק במותם אך גם בחייו, כמו שהוא עוסק גם בחייהם ובהרהוריו על זקנתו הצפויה ועל מותו שלו. כפילות זו מעניקה ערך מוסף ליומן. "הדבר האחרון שאני רוצה זה להגיע ליום שבו אמצא את עצמי במקום מהסוג של 'נוף הגפן', לבדי, ארוז בחיתול, ראשי שמוט על חזי", הוא כותב.
רק שאלוהים ייקח אותי
יומן אישי הוא לכאורה אינטימי מאוד, ואדם כותב אותו לעצמו כדי לפרוק בו את מועקותיו. במקרה הזה מועקות הטיפול בהוריו, מועקות האבל, וגם המועקות שפוקדות אותו מכך שלא בנקל ספרו "מקום" התקבל לפרסום בהוצאת ספרים (אף שאני יכול להעיד שמדובר בספר איכותי). על אף הממד התרפויטי הכרוך בכתיבת היומן, העיסוק באינטימיות המשפחתית מעלה את השאלה על עצם פרסומו לקהל הרחב. ויסמן מתלבט בשאלה הזו לא מעט. כך הוא כותב ב־14 באפריל 2020, לאחר מות אימו ולאחר שהוא קורא מחדש את הכתובים: "האם אינני חושף את המתים בשפל חייהם?… האם לא ראוי לזכור לאנשים רק את רגעיהם היפים?… תמיד חשבתי שהכותב מחויב למושאי כתיבתו ולפני הכול להגינות, הרי אינני כותב רק עליהם אלא גם על אבלי ומתוך אבלי. על הפרידה. על החלל, על השבור והמוחמץ… ומה להגינות ולזה?"
"יומן פרידה" עוסק בבן הממאן להיפרד מהוריו. מהקריאה בו ניכר שהטיפול באביו בזקנותו היה קל עבורו יותר מאשר הטיפול באימו. האב, שהיה איש נעים הליכות כל חייו, היה נוח לבריות גם במצבו הסופני. האם, אישה דעתנית ואף שתלטנית, סבלה בסוף ימיה מכאבים בלתי נסבלים שהפכו אותה לנרגנת ולמרירה אף יותר. היא מתנגדת בתקיפות שבעלה מזה 65 שנה יזכה למות במיטתו, וזאת, כמדומה, על מנת להגן על עצמה מחרדות המוות שלה. "איזה חיים יש לי", היא מתאוננת, "זרוקה כל היום בכורסה. ככה, בלי לזוז". אילו היה לי אקדח, היא אומרת לבנה, הייתי מתאבדת "בלי לחשוב פעמיים". בהזדמנות אחרת היא אומרת לו: "רק שאלוהים יבוא בלילה וייקח אותי כבר, וסוף סוף יהיה שקט".
כשוויסמן בא לבקר בבית הוריו, או כשהוא מבקר את אביו בבית החולים או בהוספיס, האב תמיד שמח לקראתו, ואילו האם תמיד מחמיצה פנים בבואו ומטריחה אותו לא פעם לשווא, ובכך מחזירה אותו למשקעי העבר. "בנערותי תיעבתי אותה על קטנות עולמה ועל הדרך שבה כפתה אותו עלינו", כותב ויסמן בחריפות, ומוסיף שלמרות הצלחתו בתחומי מקצועו כרואה חשבון וכשותף לפירמה ידועה, וגם במידה זו או אחרת כסופר, היא מעולם לא טרחה לקרוא ולו מילה אחת מספריו, וגם לא ידעה לומר לו את שבחיו בפניו. זאת בניגוד גמור לאביו, שהילל אותו ואת כישוריו בצורה מוגזמת לעיתים בשער בת רבים, עד שגרם לו מבוכה.
דמויות הוריו, השונים עד מאוד באופיים, משורטטות בכנות ובאמינות. האב, מענטש אמיתי, היה מסגר צנוע עם השכלה של עשר שנות לימוד בלבד, אך אהוב על הבריות, כולל על פועליו בבית המלאכה לחרטות, שהעריכו אותו ואת הגינותו. האם עבדה כאחות, אך פרשה מהמקצוע כדי לגדל שני ילדים. נישואי הוריו נחשבו מוצלחים, אבל הזקנה והמחלות הרסו כל חלקה טובה. בשנותיה האחרונות, האם העיוורת למחצה הייתה כה שקועה בסבלות כאבי הפרקינסון שלה, עד שמצאה לעצמה מזור חלקי רק בקנביס שבנה השיג לה בדרך לא דרך כדי להקל על כאביה. היא התקשתה לשאת את סובביה, בעיקר את בעלה הדמנטי, שחזר מדי יום עשרות פעמים על אותן המנטרות שהוציאו אותה כמעט מדעתה (למשל: "נו, תגיד בן כמה אני?", או "להזמין לך אולי משהו?" וגם "אז במה אפשר לכבד אותך?"). "לא מבינה מה עשיתי רע בחיים שכל זה מגיע לי", רוטנת האם. לא רק על האב היא רוטנת, אלא גם על גדוד המטפלות והמבשלות שבנה גייס עבורה כדי להקל עליה ("הבאתם לי מטפלת שלא מבינה כלום").
הזיידה האילם והמשאית
כשהאב אושפז בבית החולים הוקל לה, כמדומה, במידת מה. כשוויסמן מספר לאימו שהאב הועבר להוספיס, היא לא מגלה רחמים למצבו. "נדרשו לה שניים־שלושה משפטים לסובב את השיח אליה ואל סבלותיה… הצד הזה באישיותה מרוקן אותי בשניות ממעט הכוחות שאני מצליח לקושש, וכמעשה התגוננות נואש מחלץ ממני את הרע והציני". הביקורים אצל אימו, שאף מודיעה לו שלא תשתתף בהלוויית אביו "כיוון שהיא לא מסוגלת לראות איך זורקים אותו לבור", גורמים לוויסמן לא פעם מועקה רבה. נראה שהאם הדביקה אותו בכעסיה, בעוד שהאב השפיע עליו נוחם וחמלה.
"אבא מת זה כמעט חודשיים", כותב ויסמן בהמשך היומן. "אני שמח בשבילו שאיננו סובל עוד. קשו עליו שנותיו האחרונות. לא פעם חשבתי… לו אני במקומו, לא הייתי רוצה לחיות עם אמא אפילו יום אחד. אני מתחיל להבין שלא הבנתי כלום". האם התאוננה ללא הרף על האב, אך לאחר מותו, בהיעדרו, דעכה במהירות בעצמה. ויסמן לא הופתע מכך. "לטוב ולרע, הקשר עמו החזיק אותה בחיים… אחרי 65 שנות נישואים… אימא איננה מכירה עולם שאבא איננו חלק ממנו".
חלקו השני של היומן, העוסק באימו של ויסמן, נופל לטעמי באיכויותיו מהחלק הראשון העוסק באב. הוא מרוח מדי, וקיצורים נדרשים היו עשויים להיטיב איתו, בעיקר באמירות ובסצנות החוזרות על עצמן. תלישתן של כמה סצנות משובחות מחלק זה – ויש בהחלט כאלה המוכיחות את רגישותו הספרותית של ויסמן (למשל, הסצנה המצוינת על ה"זיידה" האילם והמשאית שלו, או הסיפור הנוגע ללב על המורה לציור שבנה נספה בצוללת דקר) – והשתלתן בחלק הראשון, הייתה יוצרת יומן־רומן מוצלח יותר.
למרות כמה מפגמיו, "יומן פרידה" עשוי לדבר אל ליבו של כל מי שהתייתם מהוריו. מי שיקרא את הסצנות העוסקות בניוול של תקופת הזקנה, שבמיטבן מזכירות את "בדרך אל החתולים" של יהושע קנז, יחווה צביטה בלב ועשוי להזדהות עם הקשיים ועם המצבים המורכבים שהמחבר חווה כאשר טיפל בהוריו, ושהוא מתאר אותם בכנות רבה ומבלי להסתיר את רחשי ליבו.
יומן פרידה
ניצן ויסמן
כנרת זמורה, 2024, 268 עמ'
