לרוב אינני מתרשם מסופרלטיבים שנכתבים על גבי הספר, אולם הציטוט בקדמת העטיפה, "הופתעתי מעוצמת הרגש שהקריאה הציפה בי", מתאר בצורה הולמת למדי את מחשבותיי בסיום הקריאה. במבט לאחור אני מנסה לחשוב מה גרם לרגשות אלו, ולכך שהספר מוצלח ומומלץ בעיניי. ייתכן שהתשובה נעוצה בכך שהספר, אף שאינו ארוך במיוחד, מצליח לעסוק בסוגיות ובנושאים המשותפים כמעט לכל בני אנוש: חרטות על מעשים שנעשו, השאלה האם לברוח ולהתחבא או ליטול אחריות ולהודות באשמה, הרצון להתפרסם מול החשש להיחשף ועוד.
הספר נפתח בתיאור קצר של האירוע המכונן אותו, ובכך מכניס את הקורא למתח ולערנות כבר בעמוד הראשון. פרנקי (פרנסס) באדג', סופרת ילדים מצליחה, נשואה ואם לפעוטה, חיה חיים נוחים מתוך מחשבה שסוד נורא מהעבר קבור לנצח. אלא שעיתונאית נמרצת מצליחה לעלות על עקבותיה, יוצרת קשר עימה ומשמיעה את המשפט הסתום הבא: "הקצה הוא שכונת אשפתות שורצת מחפשי זהב. אנחנו פושעים נמלטים, והחוק הכחוש רעב לאוכלנו". מילים אלו גורמות לפרנקי להבין שאין לה עוד דרך לשמור על הסוד, ואולי זו אפילו ההזדמנות שלה להתוודות, להיטהר ולבקש מחילה על "הבהלה הגדולה של קאולפילד", שהיא גרמה לה שנים קודם לכן.
כדור השלג מתגלגל
בפרק פתיחה קצר זה מצליח וילסון לבנות מתח שיישאר לאורך כל הספר. ברור לנו שפרנקי אכן גרמה לאירוע, שלפחות משמו, "הבהלה הגדולה", נראה חמור למדי, אולם בשלב זה לא ברור לנו מה בדיוק קרה ואיך. מנקודה זו הספר מתקדם בשני מרחבי זמן. הראשון שבהם הוא ימי ההתבגרות של פרנקי, בשנת 1996.
במרחב זמן זה, העלילה מתרחשת בעיירה הנידחת קאולפילד בטנסי שבארה"ב. פרנקי וזיק, שני מתבגרים בני 16, ממשפחות שבהן האבא בגד או נטש, מוצאים זו את זה במעין ברית של דחויים. שניהם אמנים, היא מוכשרת בכתיבה והוא בציור, ויחד הם מנסים ליצור משהו, ולא סתם משהו אלא משהו יפה במיוחד, שיעורר עניין בעיירה ולפחות מבחינתם יהיה מעשה אמנות מובהק. לאחר מחשבות וניסויים, פרנקי מחברת את המשפט המסתורי ששנים לאחר מכן תשמיע אותה עיתונאית באוזניה, וכותבת אותו על גבי כרזה. זיק מוסיף לו איורים, והשניים משכפלים את הכרזה במאות עותקים ותולים אותה בלילה בכל רחבי העיירה. לא ברור מה בדיוק חשבו השניים שיקרה, אך בימים הראשונים הכרזה נתקלת בעיקר באדישות.
גם לקורא נראה שהכרזה הזו היא עניין של מה בכך, ולא ברור איך היא מייצרת "בהלה גדולה". העניין מזכיר מסעות פרסום עם מסרים לא ברורים שמתבהרים לאחר כמה ימים. במקרה הזה, הכרזה כיצירת אמנות הזכירה לי את עבודותיו של האמן הבריטי האלמוני הידוע בכינויו "בנקסי", שיצירותיו צצות במקומות ציבוריים שונים, ושהצלחתן נובעת במידה רבה מהמסתורין סביב זהות יוצרן. ייתכן שהוא שימש השראה כלשהי לספר. אלו יצירות־רחוב שלרוב אנו פוטרים אותן בלא כלום, ולעיתים נהנים או מסתקרנים מהן. אולם בספר העניינים מתגלגלים בצורה לא צפויה.
זוג מתבגרים אחר, שרוצה לתרץ את היעלמותו להורים הכועסים, קופץ על הכרזה כמוצא שלל רב. השניים טוענים שהם פגשו במציאות את אותם "פושעים נמלטים" המוזכרים בכרזה, ושאלו כלאו אותם. טענה מקושקשת, אבל כדור השלג מתחיל להתגלגל. בימי טרום האינטרנט התפשטות השמועות לוקחת זמן רב יותר, אבל בסופו של דבר אנשים מתחילים לראות בכל מקום את הפושעים הנמלטים הלא קיימים, מפחדים מהם וגם מנסים למצוא אותם ולטפל בהם.
אין אשמה, יש אחריות
המוטיב של עיירה שלווה שאירוע מסוים גורם בה לטירוף קולקטיבי אינו חדש בספרות. בהקשר זה אפשר להזכיר את הספר "דברים שצריך" מאת סטיבן קינג (מודן, 1991), כדוגמה לכך שכמה צעדים קטנים למדי, תמימים אפילו, עשויים להפוך עיירה שקטה ומנומנמת לתוהו ובוהו. אמנם שם הדבר נעשה בכוונת זדון, ואילו בספר שלפנינו מדובר במעשה תמים. כך או כך, בעיירות שבהן מצויים אנשים עם יותר אבק שריפה בידיים מאשר שכל בקודקוד, התוצאות של אירוע כזה מחריפות מרגע לרגע.
גם בקאולפילד העניינים ממשיכים לצאת משליטה, ופרנקי וזיק מוצאים עצמם מתלבטים מה צריך להיות הצעד הבא שלהם. להפסיק עם הכרזות כבר אי אפשר, וממילא חיקויים צצים בכל מקום, וסוחרים ממולחים אף מציעים פריטי מרצ'נדייז למכירה. פרנקי וזיק שמחים שיצירתם הצליחה, ואף תוהים מדוע לא הם אלה שעושים ממנה כסף. ייתכן שהמעשה הנכון יהיה להיחשף כאחראים לתחילתה של המהומה, אולם הם חוששים מכך. בינתיים קרו דברים בעולם כתוצאה מהמעשה התמים, חלקם עם השלכות קשות ואף נפגעים. אומנם שום דבר לא ממש באשמתם, הם עדיין בסך הכול ילדים, אבל כידוע גם אם אין אשמה, אחריות יש ויש.
השפעותיה של הכרזה הולכות וגדלות לכדי מהומה רבתי. אגדות סביבה מופצות ברחבי המדינה, סופרים ומוזיקאים שואבים ממנה השראה, כתות סודיות קמות, ומעריצים בכל העולם לובשים חולצות עם הדפס שלה. ככל שהעניינים מסלימים ויוצאים מגבולות העיירה אל כל רחבי ארה"ב, האפשרות להיחשף הופכת למפחידה יותר, ושני הצעירים מתקשים למצוא מרגוע. בסופו של דבר, מסיבות שאי אפשר לפרט כאן מחשש לקלקלנים, זיק צריך לעזוב את העיירה, עושה טעות קשה, פרנקי מנסה בכל כוחה להגן עליו ונפגעת בעצמה.
כל זה קרה בשנת 1996. שנים אחר כך מתקבלת שיחת הטלפון שבה נפתח הספר, ואיתה מגיעה ההתלבטות של פרנקי האם לפגוש את הכתבת או לא. זהו סיפור המסגרת המתרחש בהווה, והוא מספק נקודת מבט נוספת, בוגרת יותר. בנקודה זו נדגיש כי אף שרוב נפחו של הספר עוסק בפרנקי וזיק המתבגרים, זה אינו ספר נוער. בין פרנקי לזיק לא פוצח רומן נעורים של קיץ, והספר נעדר קלישאתיות ודרמטיזציית יתר שאופייניות לספרים אלו. נקודת המבט הבוגרת, המתבוננת בדברים במבט מפוכח לאחור, היא הדומיננטית.
בסיפור המסגרת מתברר לנו שפרנקי מעולם לא זנחה את הכרזה. היא זוכרת אותה תמיד, היא אפילו מקריאה את המשפט הזה לתינוקת שלה פעמים רבות, והיא גם ממשיכה מפעם לפעם לתלות כרזות חדשות. היא אומנם לא רוצה שידעו שהיא אחראית לכרזה הוותיקה ההיא, אולם מצד שני היא גאה בה. זו היצירה שלה, והיא יודעת שזה מעשה האמנות הגדול ביותר שלה אי פעם, בוודאי מבחינת השפעה על אנשים. למרות כל זאת היא לא מרגישה בשלה להיחשף, ויש לזכור שהיא לא אחראית לבדה לכרזה, והקשר עם זיק ניתק כבר לפני שנים. לצד החשש מהחשיפה פרנקי גם יודעת שכבר מאוחר מדי, העניין התגלה, והסיפור – עם ריאיון איתה או בלעדיו – יתפרסם בכל מקרה.
מנות קטנות ומאופקות
הספר הציף אותי בתחושות ובהרהורים לא רק בשל סיפור העלילה המרתק אלא גם בזכות נושאי העומק שלו, נושאים שלרוב מפרנסים רומנים ארוכים בהרבה וכאן הם מוגשים בקצרה אך מצליחים לגעת בנימי נפשו של הקורא. כמעט כל קורא עשוי לחשוב על מאורע בילדותו שהוא מצטער עליו, ושגם אחרי שנים רבות היה רוצה שאיש לא ידע עליו, ושאף שלא היו לו תוצאות קשות, או שהיו אבל לא באשמתו – הוא מתייסר בגללו.
לצד הנושא העיקרי הזה מופיעים בספר נושאי משנה רבים, נוגעים לא פחות. הנה שניים מהם. בניסיונה להגן על זיק, פרנקי נפגעת ממנו והחברות העמוקה של הקיץ הופכת כמעט לבגידה. גם מערכות יחסים כאלה קרו ויקרו לרבים. רבים מאיתנו התאכזבו מאוד ממי שחשבו לחבר, או חלילה יודעים שאכזבו קשות חבר ואינם מצליחים לאחות את הקשר ומעדיפים להתרחק. נושא חשוב נוסף הוא הסתרת הסוד בתא המשפחתי המצומצם, מהאדם הקרוב ביותר – בן או בת הזוג – משך שנים רבות. בעלה של פרנקי נדהם למדי כאשר היא מתוודה בפניו על סיפור הנעורים, ופתאום גם הקשר הזוגי היציב נמצא בסכנה.
את שלל הנושאים הללו – סודות, חרטה, חברות ומערכות יחסים – שכאמור יכלו לפרנס בקלות רומן עב־כרס, מצליח וילסון להכניס במנות קטנות ומאופקות, ומאפשר להם לצוף לבד במוחו של הקורא, בלי תיאורים ארכניים ונפח מיותר. התוצאה היא ספר מקסים ונוגע ללב על התלהבות ותמימות נעורים שהפכה לחששות גדולים, על מערכת יחסים שהיו בה תקווה והזדמנות והתנפצה, על מטענים שאנו סוחבים איתנו בלי יכולת להיפטר מהם, ועל ההזדמנות לספר את הגרסה שלך לאחר שנים רבות ואולי לתת לעבר להישאר סוף־סוף בעבר.
זה לא הזמן לפאניקה
קווין וילסון
מאנגלית: שירי שפירא עם עובד, 2024, 241 עמ'
