בתזכיר הראשון של חוק הגיוס שהממשלה פרסמה השבוע, תחת הכותרת "נתונים כלכליים וההשפעה על משק המדינה", נכתבו שתי מילים: "לא רלוונטי". זוהי שורה לקונית שמצורפת לכל החלטה שאין לה משמעויות תקציביות ישירות, אבל היא הספיקה כדי להקפיץ את אגף התקציבים באוצר. בנייר שהפיץ האגף בתחילת השבוע נאמר כי "בשבועות האחרונים מקדמת הממשלה שלושה תהליכי חקיקה מקבילים", בהתייחס לחקיקה שתפקידה להסדיר את הפטור מגיוס לגברים חרדים מחד, ואת החקיקות שנועדו להרחיב את פרקי השירות של חיילי הסדיר ושל חיילי המילואים מאידך. "אף שמבחינה טכנית הצעות אלה אינן מקודמות כמקשה אחת", כתבו אנשי האוצר, "הן קשורות אחת לשנייה באופן מהותי, והן צפויות להביא להשפעות כלכליות מרחיקות לכת בהיבט התקציבי והמשקי, ולגידול ניכר בנטל הביטחוני המוטל על הפרט".
בעולם הישן, אי־אז לפני שבעה באוקטובר, הבעיה הגדולה של כלכלת ישראל הייתה סוגיית הפריון בעבודה. כיצד מכניסים יותר אוכלוסיות לשוק התעסוקה, בדגש על גברים חרדים ונשים ערביות, שתי אוכלוסיות שנמצאות בייצוג חסר מאוד בעולם הכלכלי. הדיון בסוגיית גיוס חרדים השיק לשאלה הזו משום שההסדר הנוכחי אילץ חרדים להישאר בישיבות עד גיל 26, כדי שיקבלו פטור מגיוס לצבא. הדבר מנע מהם גם להיכנס לשוק התעסוקה, והשאיר אותם בתוך עולם של הסתמכות על קצבאות, תמיכות, עבודה בשכר נמוך ועבודתה של האישה. לכן הנטייה בעולם הפוליטי, בוודאי עמדתו של אגף התקציבים, הייתה להוריד את גיל הפטור מצה"ל לגיל נמוך יותר מהנוכחי, משהו בין 21 ל־23, כדי לשחרר אותם להשכלה ולעבודה.
אבל העולם החדש, זה שאחרי שמחת תורה, מחייב היערכות מחודשת מכל הצדדים. השינוי בתמונת האיומים הביטחוניים של מדינת ישראל מחייב להגדיל גם את סדרי הכוחות של צה"ל. אחרי שנים של צמצום חטיבות חי"ר ושריון, צה"ל מפנים את הצורך להגדיל בדרך קבע את היקפי כוח האדם העומדים לרשותו. אם לפני המלחמה היה צה"ל מצוי בתהליך קיצור הדרגתי ומתמשך של תקופת הגיוס לחיילי החובה, עכשיו הוא מבקש להחזיר אותה לשלוש שנים מלאות. ואם בשנים האחרונות צומצמו ימי התעסוקה המבצעית והאימונים של חיילי המילואים, עכשיו צה"ל מעוניין להגדיל את מספר ימי השירות שלהם ולהעלות את הגיל שעד אליו הם נקראים לשרת.
מבחינה כלכלית עדיף לגייס יותר חיילים בסדיר מאשר להאריך את שירות המילואים. ומכיוון שהרחבת בסיס המתגייסים יכולה להגיע רק מהאוכלוסייה החרדית, ברור לאן נושבת הרוח הכלכלית
במציאות החדשה של פוסט שבעה באוקטובר, צריך לשקול לא רק את המשמעות של היעדרות הצעירים החרדים משוק העבודה, אלא גם את העלויות של אי התגייסותם לצבא. השבוע הציבו באגף התקציבים של האוצר תג מחיר גם על השאלה הזאת: כמה עולה לנו, כמדינה, העובדה שמסיבות היסטוריות ותרבותיות החרדים אינם מתגייסים לצה"ל? על פי ההערכות באגף התקציבים, ההשפעה הכלכלית של הארכת שירות החובה והמילואים, כפי שמציע כעת משרד הביטחון, מוערכת בכ־104 מיליארד שקלים בעשור הקרוב; העלות התקציבית, כלומר זו שתגיע ישירות מתקציב המדינה, מוערכת בכ־41 מיליארד שקלים. עלות ישירה נוספת סופגים אלה שמשרתים בצבא בעצמם, בסדיר ובמילואים: היא באה לידי ביטוי באובדן ותק בשוק העבודה, בפגיעה כלכלית בבן או בת הזוג, ובעיכוב בלימודים אקדמיים; הפגיעה הזאת מוערכת בעשרות אלפי שקלים.
והנה מבט מזווית נוספת על העלויות של המצב הנוכחי: אם האוכלוסייה שנמצאת כיום במעמד "תורתו אומנותו" הייתה מתגייסת באותם היקפים כמו האוכלוסייה היהודית הלא־חרדית, היה ניתן לקצר את משך שירות החובה לכולם בכשבעה חודשים, ואת ימי המילואים הצפויים בשנה הנוכחית היה אפשר לצמצם בכ־86%.
במילים אחרות: לגיוס חובה ולמערכת ביטחון המבוססת על צבא מילואים יש עלויות, ברמה הלאומית והאישית. מי שמשרת משלם אותן פעמיים – גם בפרקי הזמן שהוא נותן מחייו לשירות הצבאי, וגם במיסים שהוא משלם כדי להחזיק את מערכת הביטחון. ציבור שאיננו משרת ושגם חלקו בשוק העבודה מצומצם, איננו נושא בעול הכפול הזה. ככל שהאיומים הביטחוניים גוברים כך יש צורך להגדיל את הנטל על המשרתים, וככל שהנטל הזה מוטל על פחות אנשים, כל אחד מהם נדרש לשלם יותר. אלה מושכלות יסוד בכלכלה בכלל, ובכלכלה הישראלית בפרט. אפשר להאשים את אגף התקציבים בהערכות מופרזות שנועדו להדגשת הנקודה, אבל העקרונות שהוא מציג נכונים לחלוטין.
מילואים עולים יותר
על הדברים הללו יש להוסיף עוד נדבך. כשצה"ל זקוק ליותר אנשים למען צורכי הביטחון, יש גם משמעות לשאלה באיזו דרך הוא מגייס אותם. בפני צה"ל עומדות כמה אפשרויות להתמודד עם הצרכים הביטחוניים: הוא יכול להאריך את תקופת השירות של המגויסים בשירות החובה לשלוש שנים ומעבר לכך; הוא יכול להגדיל את כוח האדם בשירות הקבע; הוא יכול להגדיל את היקף שירות המילואים; והוא יכול להגדיל את בסיס המגויסים בשירות חובה, כך שיותר צעירים יתגייסו והנטל על כולם יישאר זהה.
לאפשרויות השונות הללו יש השלכות שונות: הארכת שירות החובה תעכב את כניסתם של צעירים לשוק העבודה ולהשכלה הגבוהה, אבל הארכת המילואים משפיעה על עובדים בגיל העבודה ויש לה השפעה כלכלית משמעותית על המשק. כשמנהל בהייטק, מורה בבית ספר, רואה חשבון או בעל חנות מכולת מגויס בכל שנה לחודש מילואים, או אף לכמה חודשים במקרה של מלחמה ממושכת – המשק מפסיד את כל מה שהם היו יכולים לייצר. אכן, במציאות הישראלית אין מנוס מכך, אבל חשוב להכיר את המחירים הללו ולהבין את משמעותם.
המספרים ברורים: משרתי המילואים עולים למדינה הרבה יותר מחיילי החובה. זה נובע כמובן בראש ובראשונה מהעלות הישירה, כיוון שלחייל סדיר משלמת המדינה סכום קבוע ונמוך, ואילו לחייל מילואים היא משלמת את שכרו האזרחי המלא, ומשרתי המילואים מרוויחים לרוב שכר גבוה מהממוצע. אבל העלות הכלכלית לכלל המשק גדולה הרבה יותר מהתשלומים הישירים. הפגיעה הכלכלית שנגרמת מהיעדרותם של משרתי המילואים מהעבודה, העלות המוטלת על בנות ובני הזוג שנאלצים גם הם להפסיד ימי עבודה, במיוחד כשיש ילדים בתמונה, אובדן הוותק המקצועי והשלכותיו הכלכליות – כל אלה גדולים הרבה יותר מההשפעה הכלכלית העתידית במקרה של חיילי החובה, הנובעת בעיקר מעיכוב לימודיהם וכניסתם לשוק העבודה.
אם העלות של גיוס מילואימניק מגיעה לכ־48 אלף שקלים בחודש, עבור חייל סדיר היא עומדת על 27 אלף שקלים. העלות הכלכלית למשק גבוהה הרבה יותר בחלופה של הארכת שירות המילואים, מאשר למשל הארכת שירות לחיילי הסדיר או הרחבת בסיס המתגייסים לשירות סדיר. במילים אחרות, שבמשרד האוצר העדיפו לא להגיד ישירות: מבחינה כלכלית בלבד, עדיף לגייס הרבה יותר חיילים בסדיר מאשר להאריך את שירותם של המילואימניקים. ומכיוון שהרחבת בסיס המתגייסים יכולה להגיע באופן בלעדי כמעט מהאוכלוסייה החרדית, ברור לאן נושבת הרוח הכלכלית.
הנוער העובד והלומד
המגמות הדמוגרפיות הנוכחיות אינן מבשרות טובות בעניין הזה. כשבן־גוריון פטר תלמידי ישיבות משירות בצבאה של מדינת ישראל הצעירה, היה מדובר על כ־400 בחורי ישיבה. בשנות השבעים, שיעור החרדים מתוך מחזור הגיוס עמד על 2.5%, היום הם כ־24%. לפי התחזיות הדמוגרפיות הנוכחיות, בשנת 2065 האוכלוסייה החרדית תגיע לכ־32% מאוכלוסיית ישראל. אם דפוסי התעסוקה שם יימשכו כפי שהם היום, הפגיעה בתוצר הלאומי תעמוד על כ־13%, וכדי לתת לאזרחי ישראל את אותה רמת שירותים ממשלתיים, יהיה צורך להעלות את המיסים הישירים ב־16%.
ועדיין, העלויות האמיתיות אינן נמצאות בשאלת גיוס החרדים, אלא דווקא בשאלה כמה עולה לנו ההתעקשות להשאיר אותם בישיבה. ישנם צעירים ישראלים רבים שאינם מתגייסים בגיל 18, אבל רובם הופכים בהמשך לאזרחים פרודוקטיביים, מי יותר ומי פחות. הצעירים החרדים שאינם מתגייסים בגיל 18 מחויבים להישאר בישיבות ולסמוך על שולחנן, ונאסר עליהם לעבוד, ללמוד, להקים עסקים או להתפרנס באופן עצמאי. זה אולי טוב לישיבות, לרבנים ולמנהיגי הקהילות החרדיות, זה מאוד לא טוב לכלכלה הישראלית. זה לא טוב גם לחלק מהצעירים החרדים בעצמם, שאולי היו מעדיפים מסלול חיים אחר או תמהיל שונה של החיים עד גיל 26.
על פי מחקר חדש של ד"ר אסף מלחי מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, 19% מהחרדים בגיל 17־23 לומדים בישיבות "רכות", כלומר ישיבות לצעירים המתקשים ללמוד לאורך כל היום לימודי קודש, והלימודים בהם פחות קפדניים ואינטנסיביים. מבין התלמידים בישיבות הללו, 75% דיווחו כי הם עובדים במקביל ללימודיהם בישיבה. גם מבין התלמידים בישיבות הרגילות, שסדרי הלימודים בהן קבועים ואינטנסיביים, כ־20% מהתלמידים דיווחו כי הם עובדים בעבודות שונות במקביל ללימודיהם בישיבה. והנה הממצא החשוב ביותר: שניים מתוך שלושה תלמידים חרדים בישיבות ה"רגילות" אומרים שהיו יוצאים לעבוד בהקדם אם גיל הפטור היה יורד. כלומר, הם נשארים בישיבה רק בגלל החשש מגיוס, לא בהכרח מתוך רצון להמית את עצמם באוהלה של תורה. יש לשער שרבים מהם היו ממשיכים ללמוד בהיקף מסוים – בישיבה, בכולל או באופן עצמאי – ובמקביל עובדים, אם הדבר לא היה כרוך בגיוס לצה"ל.
השבוע ביקשה הממשלה מבג"ץ עשרה ימים נוספים לפתור את הסבך, אבל מה שלא נעשה בשלושה עשורים לא יקרה בעשרה ימים. אין נוסחה אחת שתרצה גם את היועצת המשפטית לממשלה וגם את המפלגות החרדיות. צריך להיפטר מהמחשבה שהדביקו אותנו בה משפטנים עם כוונות טובות, כאילו אפשר לפתור בעיות חברתיות מורכבות באמצעות חוקים. חוק לא משנה נורמות חברתיות ותרבות מושרשת, והוא איננו הופך סדרי עולם ברגע רק משום שמישהו החליט לנסח פתרון ולהכניס אותו לספר החוקים. אם החוק הכתוב יעמוד בסתירה חריפה מדי למציאות החברתית והתרבותית, לא באמת יהיה אפשר לאכוף אותו. כבר חז"ל הכירו ב"גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה".
מכסות לישיבות
לציבור הישראלי נמאס לשאת בנטל הביטחוני ההולך וגדל, כאשר אחיו החרדים יושבים בבטחה בבתי המדרש. מצד שני – תאהבו את זה או לא, תסכימו עם זה או לא – הציבור החרדי משוכנע שבני ה־18 שיתגייסו לצבא לא יצאו ממנו חרדים. ישיבות ההסדר והציבור הציוני־דתי הם לא מודל עבורם, וקשה לשכנע אותם אחרת. גם החרדים הליברלים ביותר אינם שולחים את ילדיהם לצה"ל בגיל 18. מורכבות נוספת נובעת מהחלטת הצבא לפתוח בפני הנשים את שעריהן של עוד ועוד יחידות. מה שנתפס במקרה הזה כאבן יסוד בתפיסה החילונית־ליברלית, הוא אבן נגף לציבור החרדי. אולי לא נחמד ולא יפה, אבל זה המצב. את המעגל הזה אי אפשר לרבע, וצה"ל לא ממש שש לקפוץ ראש בין שתי התפיסות הללו ולבחור אם להדיר נשים או לוותר על החרדים.
לכל זה מצטרפת המורכבות הפוליטית. המיאוס הגובר בחברה הישראלית מהפטור הגורף שמקבלת האוכלוסייה החרדית מתרחב מאז שבעה באוקטובר גם ל"שותפים הטבעיים", הציונות הדתית והליכוד, שהברית הטקטית עם המפלגות החרדיות שירתה אותם היטב, אבל כעת הם מתקשים להצדיק פטור גורף מגיוס לאוכלוסייה גדולה כל כך, נוכח איומים חמורים מאי־פעם. כאשר גם צה"ל מדגיש את הצורך בהגדלת בסיס המתגייסים, אין עוד דרך להצדיק את הפטור הזה ולו מן השפה ולחוץ.
ואם הבעיה אינה סבוכה דיה, קחו בחשבון גם את הנקודה הבאה: גם אם נניח שהחרדים יסכימו לשירות בגיל מסוים, לאחר כמה שנים בישיבה – צה"ל זקוק למתגייסים צעירים, שיוכלו להתווסף למערך הלוחם; שירות חלקי במסלולים אחרים יתרום להורדת הנטל באופן מוגבל בלבד. ככל שדוחים את כניסתם של הצעירים למערכת הצבאית, כך פוחת הסיכוי שהם ישתלבו ביחידות הלוחמות, במיוחד כאשר הצעירים החרדים נישאים ומקימים משפחות בגיל צעיר.
חוק גיוס יעיל יצטרך לכלול מתווים שונים לגיוס חרדים. הוא יצטרך לפטור חלק מהחרדים לטובת שוק העבודה, לשלוח את חלקם לשירות אזרחי או לעולמות הרפואה וההצלה, ולשלב תמריצים משמעותיים למתגייסים והשלכות כלכליות על מי שלא מתגייס. והוא יצטרך לוותר על החלום על שוויון, שמעולם לא היה ולעולם לא יהיה. במיוחד המערכת המשפטית תצטרך לקחת צעד לאחור.
בצד הפוליטי, המפלגות הציוניות בימין ובמרכז יצטרכו להתכנס לטובת מציאת פתרון, ולהפסיק לקרוץ למפלגות החרדיות שיודעות לשחק היטב במגרש הפוליטי. הפוליטיקאים צריכים גם לוותר על הפנטזיות של שיתוף פעולה עם ההנהגה החרדית ועל החלומות בדבר פתרון בהידברות. ההנהגה הפוליטית והרבנית החרדית איננה מעוניינת בפתרון לסוגיית הגיוס, שכן מבחינתה אין שום בעיה במצב הנוכחי. האינטרס המובהק שלה הוא להשאיר כמה שיותר צעירים חרדים לכמה שיותר זמן בישיבות, תחת השפעתם. מדינת ישראל צריכה להתחיל להתנהל מול הצעיר החרדי כפרט, ולא מול האוכלוסייה החרדית בכללה.
אחת הדרכים צריכה אולי להיות הפיכתה של המשוואה הנוכחית: במקום מכסות גיוס לצה"ל, שממילא לא עומד בהן וספק אם הוא יכול לעמוד בהן, צריך לתת מכסות לישיבות. תבחרו אתן את העילויים שצריכים להיות במסלול "תורתם אומנותם". הם יקבלו פטור מגיוס, כשם שספורטאים מצטיינים מקבלים פטור, ויקבלו גם מלגה על שהותם בישיבה. האחרים יצטרכו להתגייס או לשלם מחיר כלשהו על אי־גיוס מסיבות דתיות.
