סרטון שהופץ לאחרונה ברשת מראה בהילוך מהיר כיצד נבנתה בהולנד מנהרה מתחת לאוטוסטרדה בתוך 48 שעות בלבד. זה אומנם סרטון מ־2016, ששב ועולה אחת לכמה שנים, אבל הוא עדיין מרהיב ומעורר קנאה עזה ורצון להשלמת מיזמי בינוי מקומיים, אפילו בקצב ארוך פי עשרה מזה ההולנדי. בישראל, רק החודש נתקע שוב חיבור גשר רכבת מעל כביש 1, שמתעכב כבר למעלה מחצי שנה, ופתיחת המסילה ממודיעין לנשרים נדחתה בעוד שנתיים ל־2028. למה זה ככה?
זו לא רק הכפייה הדתית על עבודות בשבת. כמעט כל פרויקט בנייה אצלנו, גם אם השלמתו איננה תלויה במשה גפני, מתעכב, נמרח, מסתבך. אחת הסיבות לכך היא פריון העבודה הנמוך אצלנו, שבאופן אירוני מעכב מיזמי תשתית שחשובים כל כך להעלאת פריון העבודה. ואיזה ענף מוביל ברשימה המפוקפקת של "תרומה שלילית לפער הפריון ממדינות המערב"? נכון, ענף הבינוי. הקבלנים בישראל נמצאים בפער טכנולוגי משמעותי לעומת מקביליהם במדינות ה־OECD. יודעים איזה עוד ענף מככב ברשימה הזאת? שירותי ההסעדה והאירוח.
המשותף לשני הענפים, לפחות עד פרוץ המלחמה, הוא הישענות כמעט מוחלטת על כוח עבודה זר וזול. ערב המלחמה, מספר העובדים הפלסטינים שנכנסו לישראל והועסקו בעיקר בענף הבנייה הגיע לשיא של כ־170 אלף, למעלה מ־20% מהם שב"חים. מניעת כניסתם יצרה משבר בענף, עם סגירת 77% מאתרי הבנייה בחודש אוקטובר. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עד סוף 2023 המצב השתפר כך שיותר מ־60% מהאתרים חזרו לפעול, אבל היוזמות להבאת מסה של פועלים זרים לא מצליחות בינתיים להמריא ולמלא את החסר.
בכל מדינה מפותחת רבים מעובדי הבניין והמלונאות הם בעלי מיומנות בסיסית, חסרי השכלה גבוהה, וכמובן זרים. זה טבעי. אבל כפי שכתבו במרכז המחקר והמידע של הכנסת, "העסקה נרחבת שלהם לא מעודדת מעסיקים וחברות לאמץ טכנולוגיות מתקדמות ולפתח את ההון האנושי, ועל כן מגבילה את קצב צמיחת פריון העבודה והשכר בענפים אלו". היתרי העבודה לפלסטינים בישראל זינקו פי שלושה בעשור האחרון, והקבלנים התמכרו לכוח אדם זול על חשבון התייעלות.
לא צריך להיות נביא גדול כדי לנחש שישראל תסבול ממלחמות נוספות בעשור הקרוב. כיצד יתמודד המשק עם ענפים נרחבים שסובלים מעצירה מוחלטת בכל עימות ביטחוני? התלות הנוכחית של יזמי נדל"ן בפקידי משרד השיכון, שמנסים לגייס עובדים בהודו חצי שנה לתוך המלחמה, תתגלגל לכיס של כולנו. לפי הערכות בנק ישראל, הפגיעה בענף הבנייה ברבעון הרביעי של 2023 צפויה לייקר את מחירי הדיור באחוז, ואובדן התוצר למשק מוערך בכחצי אחוז. זה המון. המשבר הנוכחי צריך לעורר את הממשלה לחפש דרכים לתמרץ יעילות בענף הבנייה, ולא לשחזר את הטעות עם העסקת־יתר של עובדים זרים, רק ממדינות אחרות. פחות סרי־לנקה, יותר הולנד.
עבודה ערבית
אותו נביא לא־גדול יוכל לנחש דבר נוסף: בשנים הקרובות תהיה פריחה של ענף הבינוי ברצועת עזה. הכלכלה הפלסטינית מושפעת לא פחות, ואולי אף יותר, ממצב התעסוקה של פועלי הבניין בישראל, ובדרכים מפתיעות. השבוע פרסם פורום קהלת פרק נוסף בספר התרשימים שלו, שמוקדש לכלכלה הפלסטינית ערב מלחמת חרבות ברזל. נכתב שם ש"הגברת הגישה לתעסוקה בישראל עשויה לשבש את מערכת התמריצים בכלכלה הפלסטינית, שכן חלק משמעותי מהאוכלוסייה הלא־משכילה השתכרה יותר מאשר האוכלוסייה המשכילה, ולכן נוצרו תמריצים שליליים להשקעה בהון אנושי".
הכלכלן ניסן אברהם עיבד את נתוני הלמ"ס הפלסטינית ומצא שפלסטיני בעל השכלה גבוהה, בכל מקצוע שהוא, היה מתפרנס טוב יותר, בפער, לו בחר לעבוד כפועל בניין פשוט בשטח ישראל ב־2022. לדוגמה, שכרו של פיזיקאי עזתי עמד על 77 שקלים ליום, מקבילו הפלסטיני ביו"ש הרוויח 148 שקלים ביום עבודה, אבל כל פועל שקיבל היתר עבודה בישראל חזר הביתה עם משכורת יומית של 270־280 שקלים. כך גם משפטנים, עיתונאים, רופאים, מהנדסים וכל מקצוע אחר. המשמעות ברורה: לפלסטינים השתלם יותר להיות שב"חים בישראל מאשר לרכוש השכלה. הכלכלה שלהם מוטה נגד מקצועות שמייצרים צמיחה.
התלות הנוכחית של יזמי נדל"ן בפקידי משרד השיכון,שמנסים לגייס עובדים בהודו תתגלגל לכיס של כולנו
ערב שמחת תורה, כמעט רבע מהמועסקים ברשות הפלסטינית עבדו בשטח ישראל, וכאמור, אחד מכל חמישה מהם עבר את הגדר בלי היתר. ב־2020 החלו להיכנס גם פועלים מעזה, לראשונה מאז שנת 2006. מספריהם הלכו ועלו ככל שמערכת הביטחון המליצה על כך, אבל לא הגיעו לשיעור גבוה מאחוזים בודדים ביחס לפועלים מיו"ש. הם גם הועסקו פחות בבנייה ויותר בעבודות דוגמת ניקוי חופים.
ועדיין, העזתים שהועסקו בישראל השתכרו יותר מפי שבעה מאלה שנשארו לעבוד במגזר הפרטי ברצועה. המגזר הציבורי, תחת שלטון חמאס, קיבל עדיפות ועובדיו הרוויחו פי שניים בממוצע מעובדי המגזר הפרטי, אך גם הם הרוויחו משמעותית פחות ממנקה חופים בעיריית אשקלון. גם תחת שלטון אבו־מאזן ביו"ש, שוטף כלים במסעדה בתל־אביב השתכר יותר מפי שניים מעובדי המגזר הציבורי.
זה המקום להערה על אמינות הנתונים: יש עדויות לעיוותים במתודולוגיה של הלמ"ס הפלסטינית, כפי שקורה פעמים רבות במוסדות מהסוג הזה בדיקטטורות עולם שלישי אחרות, כמו גם נתונים ש"טופלו" כדי להתאים לאג'נדה אנטי־ישראלית. לדברי אברהם, המחקר מתבסס על נתוני שוק התעסוקה שבהם ניתן לייחס ללמ"ס ברמאללה אמינות טובה, וחלק מהנתונים אומתו במדידות מקבילות של גופים בישראל.
חסרי מעש בכפרים
מחקר של הבנק העולמי לפני כחודש, שהתבסס גם הוא על נתוני הלמ"ס, חשף את השבריריות הכלכלית של הרשות הפלסטינית מאז פרוץ המלחמה: התוצר בעזה התרסק ב־80% במהלך הרבעון הרביעי של 2023, ובאיו"ש הוא ירד בכ־22%. המחקר העריך התכווצות של 6.4% בכלכלת הרשות הפלסטינית, וסיכון מוגבר לקריסת הבנקים שלה, מה שהוביל להלוואת מאות מיליונים מישראל.
גם המחקר של קהלת מתאר עצירה כמעט מוחלטת של הפעילות הכלכלית ברצועת עזה. על פי נתונים ראשוניים, מדובר בירידה ריאלית של 87% בתמ"ג לנפש בשלושת חודשי המלחמה הראשונים. ביהודה ושומרון הירידה "מתונה": 24% בלבד. לשם השוואה, הכלכלה הפלסטינית סופגת במלחמה הנוכחית פגיעה של יותר מפי שלושה ביחס למבצע צוק איתן, וקצת פחות מפי שלושה ביחס למבצע חומת מגן.
המילואימניקים המשרתים ביו"ש, קבוצה שלא זוכה למספיק הכרה מהחברה הישראלית אף שרבים מהם כבר נקראו לסבב שירות שני או שלישי, מתארים גם הם קבוצות של צעירים מובטלים וחסרי מעש במרכזי הכפרים, מאז נסגרה האפשרות לעבוד בישראל. שיעורי האבטלה של הפלסטינים ביו"ש ירדו בעקביות מאז האינתיפאדה השנייה, אבל ערב המלחמה עדיין עמדו על 10% מהגברים הצעירים בני 25־34. ברצועת עזה, לעומת זאת, שכבת הגיל הזאת הייתה מובטלת בשיעור אסטרונומי של 46%. על נשים, בשתי הכלכלות, אין כמעט מה לדבר; רובן הגדול מחוץ לכוח העבודה.
ההתנתקות מעזה ב־2005 והשתלטות חמאס על הרצועה ב־2007 הרעה את המצב הכלכלי שם כמעט בכל פרמטר. רמת החיים, שהייתה כמעט זהה לזו שביהודה ושומרון, צנחה ל־70% פחות מזו שברש"פ. רמת החיים בשתי הטריטוריות נמוכה באופן עקבי מזו של תושבי ירדן, מצרים ולבנון, ובפער דרמטי מאזרחי ישראל.
הצד השני של הסיפור הוא חוסר המעש בקרב ערביי ישראל. חסר מעש מוגדר מי שלא לומד, עובד או נמצא בהכשרה מקצועית. דו"ח מבקר המדינה מחודש מאי שעבר מציין כי להגדרה הזאת עונים 29% מבני 18־24 במגזר הערבי, כ־57 אלף צעירים, פי שניים משיעור היהודים ומממוצע המדינות המפותחות. זו גם בדיוק שכבת הגיל שמעורבת במיוחד בנסיקה בפשיעה ומקרי הרצח בחברה הערבית, עם עלייה של 50% בתיקים הפליליים. ויש קשר. ארגוני פשיעה משתמשים ב"חיילים" צעירים כפרילנסרים של ירי ואיומים תמורת כסף קל.
קשה לפספס את העובדה שמתן אישורי העבודה הסיטונאיים דחק את רגליהם של צעירי ערביי ישראל מענף הבנייה. המסמך של קהלת מצביע על ירידה חדה בשיעור העובדים הישראלים בענף הבנייה בעשרים השנים האחרונות, במקביל לטיפוס המתמיד בהיתרי העבודה לפלסטינים. ערביי ישראל, שהיוו כמעט 40% מעובדי הענף ב־2011, הצטמצמו ל־27% בלבד עד 2021. עובדים פלסטינים שהיו ב־2004 רק שלושה אחוזים מהענף, הגיעו ערב המלחמה לשיעור של 23.7% מעובדי הבניין בישראל.
ד"ר מיכאל שראל, ראש פורום קהלת לכלכלה, פרסם לאחרונה מאמר שבו קרא לפתור את התנודתיות בענף הבנייה כתוצאה ממצב ביטחוני רעוע באמצעות החלטה ש"המספר של הפלסטינים העובדים בישראל יישאר תמיד כזה שלא תהיה בו תנודתיות: אפס". לשיטתו, כפי שטוענת תכופות גם מערכת הביטחון, תקופה ממושכת של אבטלה בצד הפלסטיני עלולה לדחוף את המובטלים לעיסוק בטרור. אם תרצו: התנתקות אמיתית מהפלסטינים. זה לא טיעון אידיאולוגי אלא הסתכלות כלכלית. החברה הפלסטינית תתנתק מהתלות מעוותת־התמריצים שמספקת ישראל, מה שיאפשר לה למצוא דרך משלה לצמיחה כלכלית, ובתקווה שתתרחק מעיסוק בטרור בזמנים של אבטלה מוגברת. במקביל, ענף הבנייה הישראלי ייאלץ סוף סוף להשקיע בפיתוח טכנולוגי והון אנושי, או לאפשר לחברות בנייה זרות להיכנס לתחרות, בזמן שצעירים חסרי מעש מערביי ישראל יוכלו להשתלב בחזרה בענף.
לדעתי לפחות, אוסף הנתונים הללו מצביע על מסקנה אחרת: גם בעולם מדומיין שבו לא קיימים שיקולים מדיניים וביטחוניים, התנתקות משטחי הרש"פ הייתה ועודנה חזיון תעתועים. הגרפים מראים היטב כי הכלכלות הפלסטיניות אינן מסוגלות לשרוד בלי הנשמה מלאכותית מבחוץ, ותלויות נואשות בכלכלה הישראלית. ברור שזו תהיה טעות להציף שוב את ענף הבנייה בכוח עבודה זול וזר, כפי שנעשה בשנות התשעים עם עובדים ממזרח אירופה, אבל גם לא מומלץ לפנטז על ניתוק מהעברת תשלומים מעבר לקו הירוק בשנים הקרובות, אפילו אם תתקבל החלטה נחרצת על כך. אם תרצו, גדר גבוהה לא עושה שכנים טובים אלא שב"חים מתוחכמים. ואלה לא יבנו כאן גשרים בקצב הולנדי.
