אני מקנאת אפילו בדאגות שלה. גם בדאגות האישיות שבוודאי נובעות מאירועים משמחים, וגם בדאגות הכלליות, שאומנם דורשות ממנה עבודה לא מעטה אבל ודאית יותר, עם עין בהירה יותר לעתיד.אני מרשה לעצמי לקנא בה, גם אם היא בכלל לא קיימת או שהיא לא אדם שכדאי לקנא בו, ומציאות חייה מורכבת לא פחות ממציאות חיי כרגע. אבל כאדם אופטימי אני מחויבת להניח בצד את התרחישים הפחות חיוביים, ולתת לעצמי לנוח על זרי הדפנה של העתיד.
סוף טוב הכול טוב
יעל של עוד חמש שנים בוודאי לא תוהה איך יחוו המשפחות השכולות את יום הזיכרון השנה. היא כבר יודעת. היא כבר ראתה במו עיניה איך זה עבר, היא כבר בכתה על זה, היא כבר נשמה לרווחה כשזה נגמר ולמדה איך לשפר לפעם הבאה.
גם את יום העצמאות הראשון של אחרי המלחמה היא כבר עברה. לא בקלות, מן הסתם, עם הרבה כיווצי בטן ובלבול נורא. אבל היא עברה. זה כבר מאחוריה.
יעל של עוד חמש שנים, או בעצם אפילו שנה או שנתיים, לא מבוהלת עד כדי שיתוק וחרדה מהמחשבה על גורל החטופות והחטופים. אין סיכוי שהיא עדיין מודאגת מזה, זה לא ייתכן.
היא כבר זכתה לראות אותם שבים הביתה, לשמוע שהם עטופים ומחובקים במשפחות, בחברים ובקהילות שלהם.
היא כבר שמעה על תוכניות השיקום, קראה את העדויות הנוראות לצד סיפורי הגבורה והאחווה שהם לא מפסיקים לספר. כיף לה שכל זה מאחוריה.
היא חזתה שוב ושוב, עם ילדיה ועם דמעות בעיניים, בשובם של חיילינו הביתה, ובשובם של תושבי הצפון והדרום אל היישובים שלהם.
היא כבר ראתה כמה עוצמות וכוחות חזרו יחד איתם, ואילו פריחה ושגשוג הגיעו אחרי ימים ארוכים מדי של אפלה.
אני מקנאת בה. צוללת עמוק אל תוך העתיד הוורוד הדמיוני הזה, כמו אל תוך אמבטיה חמה ונעימה שקשה מאוד לצאת ממנה. כמו צפייה בסרט מבוים היטב, עם עלילה שמסתיימת בסוף תפור היטב ומדויק לפרטי פרטים.
אני יודעת שלא תמיד טוב לשהות בעתיד, בחלומות ובמציאות שלא בהכרח תתקיים. יודעת שהדבר החשוב ביותר הוא כאן ועכשיו. יודעת, ולצד זה זוכרת שבמשך הדורות, בתקופות הקשות שלנו, רק ככה החזקנו. בתפילה ובתקווה למציאות אחרת
יש חוף
אני נזהרת בצביעת העתיד הזאת, ומשתדלת להיצמד כמה שיותר אל מה שאפשרי והגיוני. נזהרת לא להיסחף עם דמיון פורה מדי, שהמציאות באכזריותה תרסק מול פניי.
אני נזהרת לא להמציא דברים שלא ייתכן שיתרחשו, לא לגעת בנושאים שליבי לא יעמוד בהם מרוב אכזבה. זה נכון לגבי הרבה אתגרים לא פתורים: בשאלת האיחוי בעם, בשאלת המגויסים, בנוגע ליחס העולם אלינו.
ברור לי שהכול יהיה טוב יותר, והלוואי שכבר נהיה שם, ואיכשהו הבהירות הזאת נותרת יציבה גם מול התחתית שאנחנו מגיעים אליה שוב ושוב בתקופה האחרונה.
הקנאה הזאת ביעל העתידית היא פעמים רבות מה שמחזיק את ראשי מעל המים. מה שמזכיר לי שהנצח הוא בלתי מוגבל, והרגע הזה עכשיו הוא חלקיק קטן ממנו.
יעל של העתיד מזכירה לי שכבר היינו שם. כבר חווינו אירועים קשים בחיינו כעם, וכבר צמחנו מהם.
אני מנסה לזכור שלא רחוק מאיתנו יש חוף, יש יבשה, יש אפילו בגדים נקיים ושביל כלשהו, קצת יותר שפוי מהבור החשוך הזה.
אני יודעת שלא תמיד טוב לשהות בעתיד, בחלומות ובמציאות שלא בהכרח תתקיים. יודעת שהדבר החשוב ביותר הוא כאן ועכשיו. יודעת, ולצד זה זוכרת שבמשך הדורות, בתקופות הקשות שלנו, רק ככה החזקנו. בתפילה ובתקווה למציאות אחרת.
אז אני משאירה לי את הזכות להביט אל העתיד בכיליון עיניים, ולקוות ולהתפלל שנמצא כל דרך כדי שהקנאה הזו לא תהיה אשליה בלבד, אלא אכן מציאות שתקרה.
אני מקנאת בעתיד שלי ושלנו. וכל כך מתגעגעת אליו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
