בהפרש זמנים בן יממה אחת בלבד נדרשו גולשי ישראל להכריע בין דובר צה"ל לשעבר, רונן מנליס, ובין דובר צה"ל הנוכחי, דניאל הגרי. הראשון הסביר בריאיון לכאן 11 שהצבא והממשלה מטעים את הציבור כשהם לא מודים שהמלחמה למעשה הסתיימה, ושאין אפשרות אמיתית למוטט את חמאס בתוך חודשים ספורים. האחרון הצהיר שבמתחם בית החולים שיפא התקיים "אחד המבצעים הגדולים והמוצלחים ביותר" מאז תחילת המלחמה. שתי ההצהרות יכולות להתיישב זו עם זו לכאורה, אבל זו תהיה ישיבה מזרחית בלתי נוחה בעליל. בעוד מנליס ביקש להטיל דופי בחדוות הניצחון שמלווה כמה מהמהלכים של לוחמינו, וטען לבניית אשליה כאילו הניצחון מעבר לפינה, הגרי עשה בדיוק את זה: הצהיר בחדווה מרגשת על מבצע מנצח, כזה שבכוחו לדלל מאוד את עוצמת חמאס.
מנליס הוא פטריוט אמיתי, רב זכויות והיכרות עם המערכת, דובר שייצג במסירות ובנחרצות את זכותה של ישראל להגן על עצמה מול הטרור העזתי. אבל הטענה שלו בדבר מניעים לא ענייניים של הצמרת הפוליטית והצבאית אינה נקייה בעצמה ממניעים לא ענייניים. בזמן מלחמה – בין שהיא בשיאה, בין שהיא בהפוגת התארגנות מחדש ובין שהיא בדמדומיה – הוא מוצא לנכון לבקר פומבית את כוחה של ישראל, להצביע על סדר הכוחות הדל בשטח ולהגחיך את ההתעקשות הישראלית להילחם ברפיח.
ידידי גרשון הכהן הזכיר בשבוע שעבר במאמרו במקור ראשון את הצורך ללמוד ממלחמת הקוממיות הראשונה איך מנצחים במלחמה. מבצע אחרי מבצע. כיבוש אחרי כיבוש. נכון, דור המיקרוגל הרב־גילי דורש הכרעות מהירות יותר ולא מסתפק במבצעי חיסול בתוך מסגרת לחימה מתמשכת, אבל ראוי להזכיר שמלחמת לבנון הראשונה, לדוגמה, נמשכה 18 שנה, לפי ספר דברי ימי מדינת ישראל, אף שלאורך השנים קיבלה פנים שונות לחלוטין מאלה של מבצע שלום הגליל שעיצב את ראשיתה.
הצורך הדחוף של רבים להכריז כי תמה מלחמת חרבות ברזל, לפחות בצורתה הראשונית, קשור כמובן לרצון להגיע לרגע האמת של האישים העומדים בראש מערכות הביטחון והשלטון, ולהתיר את רסן הביקורת האסור זה חמישה חודשים מייסרים. אלא שהחשדנות הזאת מוגשת לקהל הצופים בלי כוס מים להחליק אותה בגרון, שעה שלוחמי צה"ל עדיין בשטח, ולרבים מאנשי מערך המילואים ממתין צו קריאה שני שעומד להתממש באביב הממשמש ובא. נוכח מלחמת האין ברירה והיעדר הביטחון האישי, היא מניחה על השולחן חלופה כנועה, מוותרת על הכרעה ברורה שתוציא לשכנות שלנו את החשק לשחזר את האירוע הביטחוני הקשה שעברנו, והפעם אולי בתיאום קטלני יותר ביניהן.
אכן, מספר החטיבות ברצועת עזה פחת יחסית לשיא המלחמה, אולם מבחינת הלוחמים בשעה זו ממש מתקיים מבצע צבאי מכונן ומסוכן, וכשאתה מותקף בשטח עוין, מחסל מבוקשים ומחפש אחר 134 אזרחים וחיילים חטופים ונעדרים, לא ממש מעניין אותך אם אתה חלק מכוח אדיר או מצומצם. אתה במשימה צבאית, במאה אחוז לחימה. ביקורת מחלישה ומפלגת בעת הזאת אינה שונה מביקורת בעיצומם של מבצעים כמו צוק איתן ועופרת יצוקה, או כל מבצע אחר.
אולם הטענה המקוממת יותר העולה מדבריו של מנליס היא זאת שמתייחסת להכרעת חמאס. אזרחי ישראל נחשפו בגופם ובעיניהם לעוצמות הרשע והרוע של הנוח'בה, ולתמיכה הבלתי מסויגת שנתנו להם תושבי עזה. הישראלים גם נאלצים לראות את צביעותו של העולם הנאור, שהבטיח להם "לא עוד" אך מגלה כעת יכולות אנטישמיות ושנאת ישראלים ויהודים חוצת יבשות. בתוך כל זה, ובשעה שעודנו מיוסרים מהיעדרם של החטופים, אנחנו נדרשים להאמין שהאויב החלש ביותר בזירה הוא בלתי מנוצח – אם משום שסד הזמן צר, ואם משום שאי אפשר להרוג את "הרעיון" שלו. אפשר רק לדמיין מה היה עולה בגורלנו לו התפתינו להאמין לפני שמונים שנה שכוחות רשע הם בלתי מנוצחים, ושגם אם תכריע אותם, הרעיון האנטישמי יחיה לנצח.
בשנות הארבעים של המאה הקודמת ניצב עמנו מול מכונת רצח משומנת פי כמה מזו החמאסית, גם אם אכזריותה התאפיינה בסדר ובניקיון לעומת ברבריות הג'יהאד. לפרקים נדמה שאי אפשר להביס את מפעל החיים של הנאצים, אולם הגרמנים הצליחו להרגיז היטב את המעצמות האחרות, כך שפעלו לטובתנו. הרעיון האנטישמי נותר בעינו, אך גם אם אין יכולת להעביר אותו מהעולם, אי אפשר להיכנע לו. לכל הפחות הוא צריך לגבות מחיר בלתי אפשרי ממי שמאמצים אותו כדרך חיים. לא רק כדי לנקום בהם, אלא כדי לגדוע את הרעיונות המסוכנים, ולהותיר סיכוי שהנהגה עתידית תוכל לעקור אותם מן השורש, או לפחות לרסס היטב את השטח לפני שהם צומחים מחדש.
הכיסא הריק
מנליס לא לבד. במערכת הרחבה יותר, והפוליטית במוצהר, החשדנות שולחת חיצים מפורשים ללשכת ראש הממשלה, בטענה שלא אכפת לו לסכן חיי אזרחים ולוחמים למען הישרדותו הפוליטית. את החשדנות המובנת הזו ממשלת החירום הייתה אמורה לנטרל, אבל מי שלא סמך על נתניהו ערב המלחמה לא ישתכנע גם כשיריביו הפוליטיים סומכים ידיהם על פעולה ברפיח ממש כמוהו, ומתנגדים לעסקאות שמציע חמאס.
גם לשיטת האופוזיציה, הסיסמה "בחירות עכשיו" היא ירייה ברגלה שלה. למרות המחדל, למרות הביקורת מימין ומשמאל, נתניהו עוד לא נפרד מכס המועמד הכמעט־בלתי־מנוצח. בניגוד לטמטום שמייחסים יריביו המרים למצביעים שלו, המניע העיקרי לבחירה בו הוא לא סגידה עיוורת, אלא היעדר חלופה ראויה. מי שבאמת רוצה לרשת את נתניהו יצטרך להוכיח מנהיגות מרשימה דיה שתאפיל על שלו, ולא להסתפק בהטלת רפש האשמה הבלעדית. מי שרוצה שישראל תצעד בגאון קדימה צריך למצוא את הגאון שיצעיד אותה לשם.
ייתכן שאישיות כזו מתחממת כרגע על הקווים, ויש לקוות שמדובר ברכש חדש שעוד לא התלכלך בבוץ הקונספציה דאשתקדיים. ראוי שיהיה זה אדם נקי מרבב ובעל תושייה מספקת לפעול בתקן הגבוה החדש שהאזרחים תיקנו בחודשים האחרונים עבור ענף הספורט האקסטרימי המכונה מדינת ישראל.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
